"תורת שדות"

בניין הפיסיקה על-שם עדנה וק. ב. ויסמן, ובניין על-שם נחמיה ונעמי כהן

1

בעומק, השאיפה ליֶדע מאחדת את בני-האדם. פילוסופים, תיאולוגים, אמנים ומדענים, כולם רוצים להבין מה הם, באמת, חוקי המשחק שלפיהם נוהג "העולם", כיצד הוא יגיב למעשה כזה או אחר. בדרך להבנת העולם "שלנו", הפיסיקאים בוחנים "עולמות" רבים ושונים. כמה מהם תיאורטיים לחלוטין, אבל כולם יכולים ללמד אותנו משהו על העולם האמיתי שאנו חיים בו. סוג אחד של מערכות כאלה קרוי תורות שדות.

מושג ה"שדה" מציין גם שורש אחר של הקיום האנושי כפי שאנו מכירים אותו כיום: השדה החקלאי, זה שמעניק לנו לחם ומזונות אחרים, זה שמאפשר לנו לתכנן את העתיד, זה שהעביר את האדם מחֶבְרַת הלַקָּטים הקדומה לחברה חקלאית מתפתחת, אשר צוברת יֶדע, עוצמה ונכסים אחרים; זה, שלמעשה, אחראי לכך שכוכב-הלכת שלנו מצליח לכלכל (גם אם באופן לא שוויוני) יותר משבעה מיליארד בני-אדם (שמתרבים והולכים מיום ליום).

התערוכה "תורת שדות" משלבת מעשי אמנות של ידיד רובין, זויה צ'רקסקי, גל וינשטיין, נחמה הנדל, יוסף מילוא, חנה מרון, אסי דיין, איריס יוטבת, משה שמיר, פטר וינר ואמנים נוספים, למרקם תרבותי-ספרותי-פואטי של ה"שדה" ומקומו בחיינו.

ידיד רובין הלך בשדות וניסה, בציוריו, לחשוף את שורשי מחזור החיים שלהם: חריש, נביטה, צמיחה, קטיף. השדה, לפי רובין, הוא העולם שאת "ספר ההפעלה" שלו הוא מנסה לפענח בציוריו. פטר וינר חושף בציורי השדות שלו "דפוס התנהגות" של השדה לאורך זמן. זויה צ'רקסקי, ב"חיפושית קולורדו", רואה בשדה את הקליפה הדקה והשבירה המאפשרת את קיומו של הסֵדֶר העולמי ומגינה עליו.

ומנגד, כפי שכתב פנחס שדה באחד מיומניו האחרונים, לפני מותו, הליכה בשדה פתוח ורענן מפיחה ביטחון בעתיד, שמחה של התמזגות עם הטבע, שייכות לדבר מה גדול וחזק מאיתנו.

פנחס שדה/הליכה לבדי בעמק יזרעאל בצהרי שבת, בגיל שש עשרה, בדרך משריד לאלונים
העתיד הלא-ידוע היה לפני,
שדות הדגן השתרעו לימיני ולשמאלי.
הציפורים ציצו מבין העצים.
אלוהים בשמים השקיף על הכל.
הבריות שבקרבן חייתי לא הבינו אותי,
הנערה צהובת-השיער שאהבתי הייתה לא מושגת.
היום, כשאני רושם מילים אלה ואני בן שישים וארבע,
אני יודע שהכל היה מושלם.