פרשת הדרכים החינוכית של נס-ציונה

נס-ציונה על פרשת דרכים

חלק א': פרשת הדרכים החינוכית של נס-ציונה

אנו מצויים בפתחה של שנת בחירות מוניציפלית, אשר לראשונה מזה 25 שנה, תיערך ללא השתתפות יוסי שבו ראש עירנו המיתולוגי. מצב זה יציף את מערכת הבחירות במועמדים רבים. תקופת כהונתו הארוכה של יוסי שבו רצופה בהישגים רבים, שיעצבו את החיים בנס-ציונה לאורך שנים רבות. לכן, כדי לברור את המוץ מהתבן, חשוב למקד את בחירת ראש העיר הבא בשני תחומים, שניתן לקדם אותם מעבר למה שנעשה עד כה: חינוך וסביבה.

בתחילת ספטמבר קידמו את פני הבאים בשערי עירנו שלטי חוצות שבישרו, כי אחוז זכאי הבגרות בנס ציונה מתקרב מאד לאחוז הבוחרים ביוסי שבו לראשות העיר. אין ספק, שאחוז התמיכה ביוסי שבו מעיד על איכות תפקודו כראש העירייה, אך מה המשמעות של 86 או 96.6 אחוזי זכאות לבגרות?

מחקרים/סקרים מצביעים, שאחוז הזכאות לבגרות משקף את הרמה הסוציואקונומית של הורי התלמידים. בנוסף, נמצא כי הבית הוא הגורם המשפיע ביותר גם לגבי התפתחות תובנות, חשיבה ועמדות בקרב תלמידי בתי הספר. ההורים הם המודל החינוכי המשמעותי ביותר אליו נחשף הילד. התנהגות ההורה, סקרנותו והערכים שהוא מקרין ישפיעו על התפתחות היבטים אלו בקרב ילדיו. השפעת בית הספר על היבטים אלו בקרב תלמידיו היא שולית, כי לצערנו קיימים מעט מדי מורות/מורים המהווים מודל לחיקוי עבור תלמידיהם.

אחוזי זכאות הבגרות או הצלחה במבחני מיצ"ב מהווים מדד להרכב האוכלוסייה, אך בשום אופן אין הם מהווים מדד לאיכות החינוך בבתי הספר. מדובר במדדי השוואה מלאכותיים ומעוותים, שתפקידם הוא למיין ילדים וקהילות. מדדים הממקדים את בתי הספר בתפל ומרחיקים מהקניית מיומנויות המאה ה-21 כגון חשיבה, יצירתיות ומיומנויות חברתיות.

מזה כ-35 שנה שאני חוקר, מכשיר מורים ומלמד בכל חטיבות הגיל בבתי ספר ברחבי הארץ כולל בנ"צ. מהתבוננות זו אני יכול להעיד, כי מערכת בתי הספר בנ"צ דומה מאד לכל מערכת יישובית אחרת בעלת חתך סוציואקונומי דומה. יש מורות ומורים טובים ויש בעייתיים. יש מנהלות ומנהלים סבירים, אך רובם אינם יוצרים למורים אזור הוראה וחינוך מוגן מהמדיניות המזגזגת של משרד החינוך ומההתמקדות הרסנית בהכנת תלמידים למבחנים חסרי משמעות.

אין ספק, שיש לא מעט תושבים, שהמצב הקיים כיום בבתי הספר מתאים להם. בעיקר, מאחר והם אינם מכירים משהו אחר. למרות שהם חוו את חולשותיה של מערכת בית הספר כילדים, כמבוגרים הם צמודים לדפוסי ההתנהגות של הוריהם.

נכון, לא כולם סבלו ולא כולם סובלים. יש שעבורם בית הספר הקיים הוא מקום להצטיין ולהתבלט, אך, אלו הם היוצאים מהכלל שאינם מעידים על הכלל. אין ספק, שאחוז משמעותי של תושבי נ"צ, בדומה לאזרחים רבים ברחבי המדינה, אינו מרוצה ממערכת בתי הספר הקיימת. אגב, כבר לפני כ-25 שנה התכנסה בנ"צ קבוצת הורים לדון בהקמת בית ספר דמוקרטי ביישוב. אולם, לא ה"דמוקרטי" הניע אותם ורבים אחרים לאורך השנים, אלא הכמיהה לבית ספר "אחר".

השימוש כאן במונח "מערכת בתי הספר" במקום "מערכת החינוך" אינו מיקרי. בית הספר הציבורי הוקם רק לפני כ-150 שנה על ידי הרודנים ה"נאורים" של אותה תקופה, אשר יחד עם בעלי ההון זיהו את הפוטנציאל האדיר שקיים במוסד בית הספר לעיצוב נפשם הרכה של ילדים. האריסטוקרטיה, בתחילה התנגדה לפתיחת ההשכלה לפשוטי העם, הצטרפה במהרה למהלך כאשר נוכחה, שבית הספר הציבורי לא עוסק בקידום הילדים, אלא בעיצובם כמבוגרים צייתניים וכוח עבודה יעיל.

ואכן, כל אלו שחשו כתלמידים בעבר או כהורים לתלמידים בהווה, כי מערכת בתי הספר אינה עוסקת בחינוך, אלא באינדוקטרינציה; היא אינה מקדמת אלא ממיינת; היא אינה מצמצמת פערים, אלא מנציחה ומעמיקה פערים; היא אינה מטפחת מיומנויות וערכים, אלא מקדמת מרוץ עכברים אחרי ציונים; היא אינה מקדמת סקרנות וחדוות למידה, אלא מנוונת את יצר הלמידה על מזבח שינון "חומר" לעוס לבחינות.  

כל אלו שחשו כך, לא חשו זאת במקרה, זו מהותו של בית הספר הציבורי שהוקם לפני שתי מאות כקומבינה האולטימטיבית של הון-שלטון-דת. על פי פילוסופיה זו השלטון ובעלי ההון יודעים מה נחוץ למדינה ולכן הם מחליטים בהתאם מה יילמד בבית הספר, מתי ואיך.

מקומו של הילד במשוואה זו הוא לציית ולבצע. אולם, למידה היא אינסטינקט ולכן היא פועלת רק כאשר יש גירוי. הגירוי שמפעיל את תגובת הלמידה הוא בעיקר רגשי (לדוגמה, עניין וסקרנות). כדי לעקוף את הצורך בגירוי פנימי ללמידה, מפעיל בית ספר מנגנון של יצירת התניות חיצוניות להפעלת תלמידים לביצוע תהליכים דמויי למידה. כאשר מפעילים שיטה הביהביוריסטית זו על בעלי חיים היא נקראת בשמה האמיתי –אילוף, אבל כאשר מפעילים אותה על ילדים היא מכונה "חינוך".

משחר ימי בית הספר הציבורי מתקיימים בשולי הזרם המרכזי, בצנעה רבה, בתי ספר הדוגלים בגישות חינוכיות המציבות את הילד, הפרט במרכז תהליך הלמידה. אחת מהן היא הגישה הפרוגרסיבית (מתקדמת או מקדמת). בארץ ידועים בעיקר בתי ספר "הדמוקרטיים" שניתן לשייכם לזרם חינוכי זה, אך חשוב להבין שבית ספר פרוגרסיבי אינו חייב להיות "דמוקרטי". ואכן גם בארץ קיימים בתי ספר פרוגרסיביים  (מעט מאד), שאינם מגדירים עצמם כדמוקרטיים.

החופש לחנך הוא זכות יסוד של הפרט במדינה דמוקרטית, או יותר נכון, במדינה שחופש הפרט הוא עקרון בסיס שלה. במדינה מעין זו, האזרח אמור להיות בעל זכות לבחור את דרך החינוך הראויה לילדיו (בתנאי, שהיא אינה פוגענית לפרטים אחרים בחברה). כדי לשנות את המציאות המעוותת הקיימת כיום, כל מה שנידרש הוא שבכל עיר יהיה מגוון של בתי ספר עירוניים, אשר ייצגו את מנעד הזרמים החינוכיים, בהתאם למידת הביקוש וכמובן שיתוקצבו באופן זהה. מגוון זה יאפשר לכל הורה את החופש לחנך את ילדיו על פי תפיסת עולמו החינוכית. הורים שירצו את חינוך המהותני-ביהביוריסטי ישלחו את ילדיהם לבתי ספר השכיחים כיום; אם יהיו מספיק הורים שירצו לילדיהם חינוך פרוגרסיבי יוקם עבורם בית ספר עירוני פרוגרסיבי כדוגמת "הדמוקרטי" (ללא צורך לממן את בית הספר מכיסם); אם יהיו מספיק הורים שירצו לילדיהם חינוך אנתרופוסופי יוקם עבורם בית ספר עירוני אנתרופוסופי וכך לגבי חינוך פתוח, דתי וחרדי.

קשה מאד עד בלתי אפשרי להוביל שינוי מעין זה ברמה הארצית. אולם, הדבר אפשרי בהחלט ברמה המוניציפלית. הבחירות העירוניות נקיות מסיפור המסגרת של ימין-שמאל, אשכנזים-מזרחיים. הן מתמקדות בחיי היום יום, מפינוי האשפה ועד הגן ובית הספר של ילדי. במסגרת זו יש לקבוצת תושבים המתאגדת סביב אג'נדה ממוקדת יכולת השפעה משמעותית על בחירתו של ראש העירייה. יש להניח, שאם לקראת הבחירות הקרבות בנס-ציונה תיווצר תנועת תושבים רחבה שתתאגד סביב אג'נדה חינוכית פלורליסטית יש סיכוי רב שהיא תצליח לקבוע את זהותו של ראש העירייה הבא של נ"צ. ולראיה, אם ברחובות שכנתינו  מתקיים (ובהצלחה) בית ספר עירוני פתוח, אין כל סיבה מדוע לא יהיו בנס-ציונה בתי ספר עירוניים מהזרם הפרוגרסיבי ו/או הפתוח.

חשוב להדגיש, שעיריית נ"צ משקיעה אחוז משמעותי מתקציבה לביסוס התשתית הפיזית של מערכת בתי הספר. אך עירייה אינה אמורה, לשלוט בגישות, תכני ושיטות ההוראה, אלא להנגיש את התשתית הפיזית למגוון של גישות חינוכיות לגיטימיות.

אין לי ספק, שמועמד לראשות העירייה, אשר ישכנע שהוא בכנותו ונחישותו לאפשר בנ"צ מערכת בתי הספר, שתקנה לתושביה את החופש לחנך את ילדיהם על פי תפיסתם החינוכית (...וישכנע בכנות כוונותיו לממש את הקמת הגן הלאומי ומניעת הבנייה מסביב לו), יזכה בבחירות הקרבות.

פרופ' ניר אוריון