ביקורת ספרות

הוצאת הקיבוץ המאוחד - קרן רבינוביץ לאמנות, 77 עמ'.

"כמה, כמה מלחמה" הוא ספר מחאה פוליטית אשר בצד היותו נושא מסר אנטי-כוחני חד ואזהרה בפני אי עשייה, הוא מכיל בחובו גם את הסכנה בנבואת ההשלמה עם מצב הכיבוש ועוולותיו, את הוויתור על אפשרות המחאה, את אובדן הדרך, ואת תחושת החידלון והמצוקה וחוסר המוצא: "לא נפסיק לזוז ולא נפסיק לשיר:/ בהתחלה יורים ובוכים,/ אחר כך נינוחים, יורים וממשיכים//" ("כמה כמה מלחמה", עמ' 31). דווקא הנחיצות הנואשת בראיה נכוחה ושינוי דרך, כמו גם הטוטאליות של הרוע ואטימות הלב, מאיימות לאיין את אפשרות ההודאה בעוול שחטאנו בו ואת הסיכוי לתיקונו. רמי סערי הוא משורר ומתרגם, וזהו לו ספר שיריו החמישי. בין תרגומיו ראויים לציון, במיוחד בהקשר הנוכחי, ספריו של חוליו לימסארס הנוגעים באופן כואב במיוחד באנשיה ונופיה הקרועים והקפואים של ספרד בעת מלחמת האזרחים.

גם הספר "כמה כמה מלחמה" נוגע באימת האירועים המלחמתיים העכשוויים, הפעם פה, בנופינו, ובהשפעתם המשחיתה והמפוררת על נפשותינו. ולמרות מדויקות וחדות מסריו, בשונה ממשוררים פוליטיים עכשווים אחרים, כמו יצחק לאור או אהרון שבתאי, בוחר רמי סערי לכתוב בשורות קצרות וקצביות וקלילות למראה, תוך חיוך גלוי או סמוי, עצוב וסרקסטי העלול להטעות בסלחנותו. למשל: "בשעה שאני מחולל מהמטבח לשירותים ובמרץ את הולס/ של זוגלובק מה זוגלובק אה/ וחושב על דק דק דק דק דיקיות/ שאת הילדים מדליקות/ מגיעות אלי ידיעות מדליקות לא פחות/ על הילידים המדליקים,/ המבעירים מטע זיתים. ("רגע של פרסומות", עמ' 11).

ומיד, בכעס גובר ובאין-מחילה נוכח חוסר הפשר: "מה נשאר אחרינו, ומה אנו מותירים?/ אדמות אבלות ארוכות/ שופעות זיתים של שקט/...; מדשדשת שיירה עייפה: כלי- משחת/ ונוער. לא היטיבו לזכור/ את השירים היפים שלמדנו:/ "("חיילים", עמ' 21). וככל שממשיכה הקריאה בספרון הדק והחד הזה, כך מתעצמות תחושות המחנק, הסגירות והאין-אונים. "כמה, כמה מלחמה" הוא ספר מרתק וקולח לקריאה, חד וישיר וחריף ואמיץ, ומחוייך לכאורה, לעיתים. כמה, כמה קרובים גם אנחנו למציאות העזובה החשוכה והמסמאת באכזריותה של ספרד המסוכסכת העולה מספריו של לימסארס וכמה מעט נותר עוד בידינו לעשות.

הוצאת הקיבוץ המאוחד - קרן רבינוביץ לאמנות, 94 עמ'.

בניגוד לאמירותיו החברתיות הסוחפות והמטלטלות של רמי סערי, שירי ספרו השני של יוסי יזרעאלי, איש תיאטרון, "ניסוי הצופרים של המיגרנה" הינם אניטרווורטיים, בעלי אמירה (או צעקה) שקטה, מופנמת, רכת מגע:"עפעף של עין הרע, סימום של חלודה, כווייה/ של פה, פטמה של פצע, ריאת נייר, פיהוק/ של מות, קידוש השם של פרח, פרפר/ ששב מן המתים" ("שיר", עמ' 9). מרבית חלקו הראשון של הספר מתמקד בחקר מהות השיר, בסיבת היותו, בניסיון פענוח חידת מבנהו, ובמסתורי מסריו:"... שהחרוז החזרה למקום הפשע, שהנושא חרוץ, שעצם/ אמנות השיר תרגיל בהישרדות, כמו הטובע// שנאחז בשערות ראשו..." ("טובע", עמ' 13), או..."ולפי שמבקר ספרות// טען ששיר, בעצם, הוא אמדן הנזק..." ("אמדן הנזק", עמ' 15).

התחושה העוברת מקריאת שיריו של יוסי יזרעאלי חלומית ולעיתים הזויה, ועם זאת מסריו צלולים, ישירים וחפים מהתגנדרות. שורות שיריו אלו של יוסי יזרעאלי ארוכות יחסית אך מקצבם ההרמוני של השירים מוקפד, קבוע וכמעט בלתי משתנה. זאת, כמו גם נגיעתם השקטה של השירים, מנעימים את הקריאה בו.
בחלקו השני של הספר המרגש הזה שירים אשר עניינם בבימה, בהצגה, בארכיטקטורת התיאטרון, או ליתר דיוק, אחורי הקלעים של הבמה, החלק הלא נראה (לכאורה) לעין. בשירים אלה בולט הניסיון לפצח את מידת הגלוי (המטעה) על פי ניסיון הבנת נפש השחקן ותפקודו. כך למשל השירים "רוקמת התחרה", "שחקנית" ("מתחבאת בקופסאות איפור עד שיבנו לה תפאורה), ו"מסכה" ( עמ' 62, 63 ו-66, בהתאמה). בחלקו האחרון של הספר בולטים שירי כאב ופרידה, ערגה וגעגוע לנוף נאיבי של ילדות ובהם ניסיון מכמיר לב לשוב לירושלים של פעם: "מחסירה// אותי, ירושלים מציעה את שרותיה/ לילד אחר. פרח, תפוח, נורית ("חיסור" עמ' 78). נעים יהיה לחזור ולקרוא את "ניסוי הצופרים של המיגרנה" ולהתמכר לקצבו המלנכולי והשקט, כמו לנגינה אינטימית של פסנתר, צנועה וחודרת וכנה וישירה.

עמדה."ביתן", 70 עמ'

כמו שיריו של יוסי יזרעאלי, גם רוב שירי "סדר פעולות אהבה" של אודי זומר, נוגעים בקשר בין היחיד הכותב לעולמו הקרוב, לעצמו ולמושא אהבתו. כמה משירי ספר זה, הבולטים באמירתם החדה, הבוטה לעיתים, נושאים מבט חומל, מוותר וסולח על אשליית הרוגע וזמניותה של האהבה, ועל מעשה האהבה, ועל ההזדקקות (הנואשת) להיותה: "...ושם-/ דביקות של אלכוהול וריר,/ תצמיד אל ילדות גדולות,/ תוויות מחיר/ וחיוכים ריקים עם פתקאות ממוספרות" ("בנקוק", עמ' 10). או הכמיהה לגעת, להבין את מסתורי וחושניות גופה של הנאהבת: "את מבצבצת אלי בריחך המוכר/ שנובע חוטים-חוטים/ מתוך נקבוביות העור/ של גופך הממורק אחרי מקלחת// ("פרלוד כשיר אהבה", עמ' 29).

במיוחד הייתי ממליץ על קריאתם הכמעט מענגת, של השירים הארוטיים "אמזוג טיפה של שמן זית" (עמ' 51) ו- "זמן אהבה"(עמ' 53). שירים אלה הם עזי הביטוי והמרשימים בספר ביכורים זה ויש בהם כדי להבטיח המשך וגיבוש. חבל רק שעטיפת הספר, הרועשת בצבעוניותה, לא כוללת פרטים נוספים אודות הכותב. האמירות ה"ביוגרפיות" הקצרצרות והמתבדחות לא רק שאינן מועילות להכרת ולקרוב הכותב אלא אף עומדות בניגוד חד לכאב, לרצינות, וליסודיות כתיבתו.

הוצאת אבן חושן, 2002.

זום אין. הספר קטן קומה ורזה. עטיפתו לבנה, חלבית, תכריכית. ציור צבעי המים של פריחת נץ-החלב דק, מועט ומדויק, פרי ידה של נעמי סמילנסקי. פנימיות הספר מתחלקת לשניים: החלק האחד, "נרות נץ-החלב", מכיל שירים ממוספרים אך חסרי שם, הנוגעים במות האם. וחלקו השני, "גרוטציה, המוות", מכיל שירים מוקדמים יותר, רובם בעלי שם, ובהם היזכרות וחלום על אי-היות האב.

שירי "נרות נץ-החלב", העוסקים בקשר במורכבות יחסי הניכור-כמיהה בין הבת לאימה, הם שברי הסתכלויות ריאליסטיות על שבועות חייה האחרונים של האם, ואחר כך, ציפת מראה שלאחר המוות. התחושה המתקבלת משירים אלו היא שמות האם (ובהמשך מות האב) הוא רק שלב נוסף, אמנם טרמינלי, בתהליך ההזרה וההתנקות בין השתיים: "אינני מכירה אותך/ אם לאמר את האמת/ גם את לא מכירה אותי". כך פותח הספר (שיר מס' 1). ואכן, כבר בשירים הראשונים מתגלה האופי המונולוגי של דבר הבת אל אימה המתכלה: "אני רואה את התיל המחליד בעיניך/ ואת נפשך המחלילה בערבים ...", ועוד, בהמשך, הניכור הוורבלי בין השתיים: "אך שפת אמך אינה שפת אמי/ ולכן אנו מעדיפות לטייל", ועוד "...אנחנו משחקות את פעם הייתי/ אמא שלך,/ עכשיו את אמא שלי". כל כך קר. כמו שורתו של אורי ברנשטיין: "ויש הלוא רגע נורא שבו הופכים אנו הורים להורינו ("ספק חיים", עמ' 124). ובשיר אחר מתוארים מאמצי הבת, המכמירים בחוסר תוחלתם,לעלוץ את נפש האם במתנת לחמים: "שיהיה לך/ מילים יפות של לחם/ לפייס את מר המוות..." (שיר 5).

אולי גם פה, במעין היפוך סימבולי, מתרחש תת-שיח שקט ועצוב עם "אמי אפתה לי את כל העולם" של יהודה עמיחי (מתוך "עכשיו ובימים האחרים"). וכך הולך ונמשך תהליך התרוקנותה של האם מאימהותה ומחייה, והתמלאות חלליה במוות. עד אשר "בגינתך הדליק מישהו את נץ-החלב/ לא יאמן איך עלו ופרחו כולם לכבודך,/ כל הגינה/ היית צריכה לראות-//" (שיר 11). ומכאן הולך מות האם ומצטבר בביתה ומתחיל לסמן בה את גילו. גם אל האב, שאיננו משכבר, משוחחת הבת באין מענה: פיוס מתרחש עתה בין השניים. שירים אלו, כך נראה, נכתבו מתוך מצב ביניים תודעתי ספק חלומי.

אך גם בשירים הללו, מות האב מעמת את הבת עם ריחוקה ממנו בחייו ועם תור מותה שלה: "לרגע אני יושבת עם אבי ולרגע אני יושבת עם מותי...", (גרוטציה, המוות). ובמקום אחר, מבליחה לרגע, ובאופן עקיף, אירוני ומרומז, אהבתה של הבת לאביה: "איזה חנון אתה אני אומרת לו/ ומתכוונת לסוג הגברים/ שאני נידונה להתאהב בהם כל חיי/ בגללו" (פיוס). ולבסוף ההכרה המוחלטת בחד-כיוונו של הזמן הביולוגי: "ושום גשם/ אפילו החנפן ביותר,/ לא יצמיח אותך שוב/ לעולם//" (פרידה). סוף דבר. ריק. לעולם. מרבית שירי ספר זה חפים מסנטימנטאליות וזעם. שירים קאמריים אלו הם עדיני מגע וסוגסטיביים, כמו ציור פריחת נץ-החלב על פני הספר, שכוחם נובע מאיפוק אמירתם. זהו ספר של כאב כמוס, של בדידות וניכור ואובדן אהבת הורים, ועצב ההכרה הזאת. ספר סוחף ומצמרר בפיקחונו.
 

הוצאת כרמל, 2002.

עכשיו פניה חדה. משירי הפרידה הנוגים-מופנמים של אגי משעול להתפרצות הטבע הוולקנית, זו הנראית וזו הרוחשת מתחת למעטה האדמה והעור, של אורה ערמוני. וחשוב עתה שיאמר: זהו ספר מרתק. שירי הספר יפה העטיפה (חומה ומדברית וחמה) הזה נוגעים במדברי יהודה והנגב, בשותף למסע (בן הזוג) ובמילה; וכך, בהתאם, מחולק הספר לשלושת פרקיו.

כמה משפטי טעימה, לגילוי מעט מהצפוי: "השמים/ פוקחים/ עין ענק אדומה/ להזהיר//" ("לילה בנחל חוורים", עמ' 12), או "שותק הנחל ומלואו תפילה/" ("קו הקץ" עמ' 18), או "לידת שמש/ קורעת ירכי מצוקים/ " ("ניסיון נואש להיאחז בריח המדבר", עמ' 22). שירי חלקו הראשון של הספר, "במדבר דברים" נושאים אופי ארוטי חריף, לעיתים אקסיסטנציאלי, ולעיתים רליגיוזי. מפליאה יכולתה של המשוררת לעורר את מרכיבי המדבר, מתרדמת עילפון החום או קיפאון הלילה, ובהם אדמה חרבה ונקיקית, ואבן, ועץ, וסלע וחית המדבר, ונחלי אכזב, ומפלים, והחייאתם לרחש שוקק, חריף בריחו ועז בתשוקותיו ומאיים בצפונותיו.

ראוי לציון, במיוחד, השיר "עירום בעירום" (עמ' 14) ובו המפל (הזכרי): "ערום וזקוף ומתנשא/ מבקיע את קו הרקיע/ ממרומי גברותו מתגרה/ במעמקיה הנעורים/ בחשאי/ מתנומה"// מתנה את אהבתו עם הבריכה (הנקבית) לעת בוקר. לעיתים קרובות נוגעים שירי ספר זה ללב בישרותם, שבריריותם ותפילתם: מדבר שלי/ אכזב שוקק אדיש נסער רוגע ואלים/היה לי בלתי מפוענח/ סוד בלתי מושג/ היה לי כמעט/ אלוהים//" ("היה לי בלתי מפוענח" עמ' 24). ובין שירי "שיר אי אפשר להכריח" (חלק ג'), ובהם תיאור כתיבת שיר בתוך נחיצות במאבק סובטילי במילה וההכרח בענוות הכתיבה, אציין את "אולי שירה" (עמ' 57) ובו: "עכשיו שתיקה שרויה בינינו/ אולי שירה//", הנוגע לא נוגע ב"פואטיקה קטנה" של דן פגיס ("כל השירים" עמ' 228). ויכולתי לכתוב עוד על הנאותיו של ספר זה. עכשיו אתם

הוצאת קשב לשירה, 2003

לא כל לבדיו של משה בן-שאול נאספו בספר זה. רק מבחר משיריו של המשורר נקבצו פה מתוך ספרי חייו, אשר הראשון שבהם,'מגדל שמש', הופיע כבר ב- 1954. ולמרות זאת יש באסופה השירית הנכבדת הזאת כדי לייצג נאמנה את אמירתו ההגותית של המשורר, אמירה אשר מן הסתם גם נעשתה מעוצבת וחדה עם השנים. חלקו האחרון של הספר הזה, נעים המגע, צהוב הדפים והכריכה, מכיל שירים שטרם נדפסו ('שירים חדשים ואחרים'), וקובצי שירה שנאספו ממגירות שירי העבר להידפס רק עתה ('שירים משלוש מחברות'). שירתו של משה בן-שאול חובקת עולם ואנשים, תרתי-משמע. חלק גדול משיריו נכתבו על ובתל-אביב ואחר כך בערים שונות ובעיקר בפאריז האהובה והמיוחלת תמיד. בשירים אלו מתקיימת התכתבות רטורית עם המשוררים שליוו ומלווים את המשורר, כמו לאה גולדברג, דבורה בארון, בודלר ורמבו. אהבתי יותר את שירתו המאוחרת יחסית של משה בן-שאול. שירתו זו מורכבת מאוד מבחינת תכניה, ועם זאת בהירה, ממוצית, חדת-שפה ונטולת התחנחנות והתחנפות.

זהו אולי סוד כוחה הגדול של השירה הזאת: בישירותה ההולמת והאמיצה: "מפני המוות אני מבקש שינה/... מן ההתעוררות זב תום שאלות/ האתה הוא האחד והחיים/ כקליפה שווים/..." ('שנה, התעוררות' ע"מ 179). כמה משיריו של בן-שאול מבטאים את כאבה של הלבדיות והקושי המהוסס שבנגיעה המיוחלת בזולת, ביצירת הקשר; עין, יד, שפה, ומגע. כך הוא השיר הנפלא 'טי' (ע"מ 177), וכך בשורות הבאות המתארות כמיהה למגע והתרחשות אהבה מקרית עם שכנה לנסיעה מקרית בקרון הרכבת: "... תמיד משערים משהו, כמעט./ ידה לא נוגעת בידי/ ורק הציפורן גולשת על הברך/ ודיבורנו האילם נגמר בתחנה./..." ('כשנוסעים והכמיהה הזאת', ע"מ 187). אכן, כאב הדיבור האילם עם האישה הנעלמת שממול. ובשירים אחרים, בחלקם בעלי גוון ארס-פואטי, מתנהל דיאלוג פנימי המהדהד במוח המחבר: "אני מגדל הרים לנסוק אל גובה ההרים/ לרדת בהם אל תוך הלבה הצורבת לנחות/ עוד לנגוע בתהומות/..." ('פחים', ע"מ 257). בהמשך שוב נאלם הקול: "מי ישמע קולי/ אני מגדל דרמה עכשווית עם עקרבים עתיקים/ מתפוררים/ אני מגדל את התפוררותי/ ".

הלבדיות הקיומים מודגשת בהמשך במחזור השירים הקטנים עם נקודתיים; בהם מתקיימת, הלכה למעשה, הזדקקות יהלומית של חוכמתו הקהלתית של המשורר: "...הושטתי לו יד והושיט את ידו/ ומשך במהירות את ידי את ידו/ ואני ידעתי שהוא איש לבדו//" ('פסוקים על מי מנוחות' ע"מ 291). כך מתוארת המציאות הקשה הזאת בתוך מקפצת מילים מפזזת, המטעה, בכוונה בתמימותה הכמעט ילדותית. בתום קריאת הספר המרגש והנעים הזה נשאלת השאלה האם בכוחם של 'כל לבדי' המשורר להצטרף לחוויה של ממש ולהפוך מקובץ לישות מטאפיסית נוכחת בתודעה ובזיכרון הקורא. והתשובה היא כן. אכן יש בכוחם של שירים רבים בספר זה למלא את חלקי בדידותנו (לבדינו) במשמעות, שכן: "רק השירים הם אינסוף/ המולקולות הזעירות האלה בממלכת האגרוף//" ('יש רוגע אמרה לי פאני ליוביץ, יש רוגע באינסוף', ע"מ 295). אם כן, 'כל לבדי' הללו יכולים להפיג את כאב הבדידות. בדידות המשורר ובדידותם ההולכת ומתמלאת בהנאה של קוראיו.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, ריתמוס, סדרה לשירה, 2003.

"את עיניך אל תסגור - המראות בתוכך. /פקח אותן לרווחה: איך משורשו יוצא הגן,/עלים עלים הוא מטפס, פקעים בבוקר נפקחים//" (התריס, עמ' 59). כך בוחר אבנר טריינין לסיים את השיר הנועל את שירי הספרון העדין הזה. כך, בלא סימני פיסוק, בבקשה, ובהוקרת תודה, להמשיך ולהיות נוכח במשכו של הבוקר, בהיות הפקעים לניצנים.

זוהי גם מקורה של נקודת המבט הנאראטיבית של מרבית שירי הספר, העשירי במניין ספרי שירתו של טריינין, אשר הראשון שבהם, 'אזובי הקיר' (הוצאת הקיבוץ המאוחר), ראה אור ב- 1957. ועתה, ממרומי גילו של המשורר נסובים מבטיו ורחשי ליבו לאחור ולפנים. לאחור, בניסיון להבין את פשר מראות חייו ונסיבותיהן. ולפנים נשואה תפילתו הדקה להמשיך ולהוות ולחזות בהבשלת הזיתים הפרי ולהאחד עם מחזוריות חייהם של צמחי הגן והארץ, וללוות את בעלי הכנף והזבובים והדבורים הנוכחים באסופת השירים. חלקו הראשון של הספר עוסק, ברובו, בסריקת מרחבי חייו של המשורר בזמן עבר. המבט המתרחק אל עבר ילדותו של המשורר, מנסה להצטמצם ולחקור את נקודות ההתחלה.

וכך, 'עוגיות המדלן' של אבנר טריינין עוטות מראה פרת משה:"בראשית היה הזמן ללא ראשית ואחרית,/והמרחב רק נקודה זוהרת/על כנף כה זעירה של חיפושית/פרת משה על הגבעול.../" (כשהזמן עמד/ עמ' 7). כבר כאן ניתן לחוש ולראות את פאלטת נושאי צבעיו של המחבר, שיופיעו, יבצבצו, ויאירו את מרבית שירי הספר: צמחי הגן, חרקי החצר, הבוקר, החושך והאור ומי ההשקיה והבאר. בהמשך נזכר המחבר: "...והיה גם השעון, גזור מדיקט לחלקיו, גלגלי שיניים/ומשקולת היורדת לאיטה, להמחיש לי שאדע כי הזמן הוא ירידה." ('עלים', עמ' 16). כל כך ארוכות שורות שירי חלק זה של הספר, וצפופות להדחק זו לזו כמו קרשי רפסודת הצלה. כך ממשיך המחבר ללקט את שברי זכרונותיו ופיסות מראותיו ולארגם למפת זמן ומרחב, כדי שזאת תבאר לו עתה, בערוב ימיו, את תמונת יומו. בקשתו מכמירת הלב של המשורר אינה עולה בידו, שכן "...מתחור יותר ויותר/שדבר לדבר אינו מתחבר, כי מה שמתחבר זה מה שחסר,/מתחלק, מחליק.../" ('מעלי', עמ' 13). ומה נורא שהמבט לפנים מגלה כי "לעתיד אין שום עתיד, עוד רגע/ואין שום דבר/..." (שם). עם העמקת חקרו של המשורר, הולך ומתחוור לו שבניגוד לאופי המתודי של תכנון וביצוע הניסוי הכימי והביולוגי, עליו אמון המחבר כל כך בהיותו איש מדעי הטבע, בו שיטת הרדוקציה ואנאליזת גורמי המציאות לבדם עשויה להביא להבנת אחדותו של השלם, והבנת מורכבותו של ההווה על פי פרוק המציאות החוויתית לגורמיה, אשר הזמן ערבל לעיסה, נידון לכשלון.

אין אנו כזבוב אשר: "חשוב על עיניו: כל אחת היא אלפי עיניים/שרואות את אשר הוא רואה באלפי ראיות/העושות במוחו את התמונה האחת/" ('הזבוב/, עמ' 35). למרות זאת חודרים ונאספים אל עיני רוחו של המשורר מראות חייו, ובהם אף קטעי תמונות רחוקות ממלחמת תש"ח. כמו האסוציאציה האינטואיטיבית בין תום מראה פריחת השקדיה עם ביתה הנעזב של המשפחה הפלסטינית מעמק רפאים, ועם שרירות הלב וזדוניתה של המלחמה: "דלתות עקורות ואין משאיר/מברז עד ארון כלחק השור הם בזזו,/חוץ מספרים מתגוללים,/למול תמונת המשפחה שעל הקיר היא נשארה:/מתינוק ועד שיבה כמו ערוכים לחגיגה/בגינת הבית בתוכה גם אותה השקדיה/שהבוקר בלכתי שוב פורחת בטירוף.../" (התמונה, עמ' 15).

כך, במינימליזם אירוני, חותך ומשחיז המשורר את משמעותה האזוטרית של הפריחה העונתית הזאת ובה ארוג העצב העמוק, חסר המרפא. על מרבית שירי הספר הזה, המציירים את תמונת ערוב היום שורה הקדרות הקוהלתית. באחד השירים היפים ביותר בספר הנוגע ללב הזה אומר טריינין : "מיום ליום אני רואה/ רק את שאני רוצה לראות, אם לא בעיני אז בעיני רוחי,/ אני מוקף בדברים שהקפתי את עצמי,/ אשר אגרתי בימים בהם אהבתי לראות/ את מראה הבוקר מביט בחלון,.../ ('שנקשרה נפשי', עמ' 22). וכך הולכים ונאספים תמונותיו וזכרונותיו ודמיונותיו של המשורר, וניצבים לנגד עיניו לסמן את אחריתם, ואחריתו. כדאי ורצוי לעצור לרגע, להתעכב מעמל ומהומת מרוצת חיינו, ולקרוא בספר המרגש הזה. כפי שכותב זאת, אל נכון, דן מירון, על כריכת שערו האחורי של הספר : "הקורא האנין ימצא בקובץ זה כמה מן השירים החכמים, הבשלים והמרגשים ביותר שנכתבו בעברית בשנים האחרונות".

ספריית אופקים, עם עובד.

מהו הגורם ההיסטורי המניע והקובע האם עם, (או חברה) ישרוד את מעמסת הלחצים הטבעיים ואלה שאינם טבעיים (רובים, חיידקים ופלדה) וישרוד, ואיזה עם יכחד? האם ההבדלים התרבותיים וההשכלתיים, או הבדלי הגזע הגנטיים בין העמים, על תפוצותיהם הגיאוגרפיות השונות, הם הגורם הקובע בסלקציה הטבעית הזאת של קיום או מוות? האם ניתן לפתח כלים מדעיים לניבוי באשר לסיכויי הישרדות או הכחדות חברות? על השאלות הללו מנסה ג'ארד דיימונד, פרופסור לפיזיולוגיה מאוניברסיטת UCLA, לענות במחקרו בספר מרתק זה, אשר יצא לאור בשנת 1997, ואשר זיכה את מחברו בפרס פוליצר (1999). "רובים, חיידקים ופלדה" הינו בעיקרו סקירה היסטורית מקפת של התפתחות חברות ההומו סאפיינס וניתוחה במונחי זמן וגיאוגרפיה. ובכן, מהי הנקודה ההיסטורית ממנה ניתן להתחיל במחקר האבולוציה של החברות האנושיות? עד סוף תקופת הקרח האחרונה, בשנת 11000 לפני ספירת הנוצרים, עדיין היו כל העמים ציידים ולקטים. קצב שונה של התפתחות החברות הללו ב-12500 השנים הבאות הוא, אם כן, שהביא להכחדות או לאי השוויון הפוליטי והחברתי המוכר כיום.

וכך, הבנת תהליכי "הברירה הטבעית" החברתית הללו חשובה לא רק ברמה המדעית/אבולוציונית, אלא גם במישור הפוליטי. תוצאות הפערים החברתיים, ההיסטוריים (או אף העכשוויים) ממשיכים להדהד בחברות השונות עד היום. כבר בתחילת החיבור הזה מדגיש המחבר כמה עובדות יסוד בעלות תוקף מדעי בלתי מעורער. אין להניח ש"הציביליזציה עדיפה" על פני התרבויות ה"פרימיטיביות" של הציידים -לקטים; אין, אסור, ולא ניתן להסביר את האבולוציה של חברות האדם על פי נתונים ביולוגיים. הנמקות מן הסוג הזה לא רק שלוקות בגזענות אלא אף שגויות לחלוטין. אם כך, הדחף האבולוציוני העיקרי, עליו מתבסס תזת המחקר הנוכחי, הינו בתנאים הסביבתיים/גיאוגרפיים, והשלכותיהם האקולוגיות, של אוכלוסיות האדם. מהם, אפוא, נתוני הסביבה בעלי ההשפעה המכרעת כל כך על התפתחות חברות האדם? נתונים אלו כוללים את דרכי ניצול וייצור חומרי המזון (חיות וצמחים), ויכולת העברת התוצרת החקלאית (ויותר מאוחר, התעשייתית) בתנאים הגיאוגרפיים. פה עומד המחבר על הקלות היחסית של ההעברה ושינוע התוצרת ביבשת איראסיה (בה ציר התנועה העיקרי הינו ציר מזרח-מערב), לעומת יבשות אפריקה, אמריקה ומזרח אסיה בהן ציר התנועה (צפון-דרום) קשה במיוחד למעבר.

הפרק המסיים את הספר, ובו דיון בעתיד תחום מחקר "ההיסטוריה של האדם", הינו בעיני הפרק המרתק והמאתגר ביותר לחשיבה. בפרק זה מתמודד המחבר עם סוגית התרבות הסינית, שהייתה המפותחת בין התרבויות ב-10000 השנים האחרונות (עד המאה ה-15), ואבדה למעשה את מקומה המוביל, מתקופת הרנסאנס ועד ימינו, לטובת תרבות מערב אירופה. בין הגורמים העיקריים לקריסת התרבות הסינית העתיקה והמפוארת מונה ג'ארד דיימונד את תפיסת מרכזיותו של הטבע, תלות האדם בטבע, והשפעתו על חיי הפרט, את השפעת הריכוזיות השלטונית, הדיקטטורית, של הממשלים הסיניים ב-500 השנים האחרונות, לעומת הפלורליזם התרבותי והליברליות היחסית של עמי מערב אירופה. דומני שבמחקר חברתי אבולוציוני שכזה על התפתחות החברות האנושיות ותרבותן יש מקום רב לחקר השפעת הדתות המונותיאיסטיות, ובמיוחד היהדות-נצרות, על התפתחות החברות המערביות. דתות אלו, בניגוד לתפיסות העולם והאמונות העתיקות או אלו של תרבות מזרח אסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה ההיסטוריות, העמידו במרכזן את עליונות האדם על הטבע. עם זאת, ספר זה מציג תזת מחקר מדעית חשובה ביותר באשר הוא מדגיש את ההשפעות הסביבתיות ונגזרותיהן הפוליטיות ככוח המניע האבולוציוני העיקרי של התפתחות החברה האנושית, ומעמיד כמרכזית תפיסת עולם מטריאליסטית (עם זיקה מרקסיסטית) אשר מעמידה בבסיס הדחף המניע האבולוציוני-חברתי את נושא השליטה על מקורות המזון. הספר מציג גישה מחקרית מדעית מעמיקה, מתודית ויסודית והקריאה בו קולחת, מהנה ונעימה והתרגום מצוין.

דומני שממצאי מחקרו של ג'ארד דיימונד עשויים לרתק קהל קוראים רב, באשר היותו רחב יריעה והשכלה, כמו גם אנשי מקצועות ספציפיים. כך, בנוסף על חוקרי התפתחות העמים והחברה האנושית, הקריאה בספר מומלצת גם לחוקרי פיזיולוגית האדם ובעלי החיים והתפתחות החקלאות והתעשייה המודרניים, לארכיאולוגים, לחוקרי תורת התפתחות הכתב והלשון ואנשי רפואה (מתחום המחלות הזיהומיות ואפידמיולוגים). גם מי שיחלקו על תפיסת העולם הבסיסית של המחקר ימצאו בספר פרקים נכבדים, העוסקים בהתפתחות האקולוגית-אינטלקטואלית של החברות האנושיות, המספקים ראית עולם מחקרית כוללת, וכך, עומדים בפני עצמם.