נגה לינצ'בסקי

"אזור זמן"

מרכז הכנסים על-שם דוד לופאטי, מכון ויצמן למדע, רחובות

בתחילתו של המסע, ניצבה נגה לינצ׳בסקי על גדות הזמן, משתאה על זרימתו האחידה, הקצבית, הבלתי מופרעת מאירועים שהוא נושא על פניו, כקצף על-פני המים. זורם מאי-אז לאי-אן, מעומק היקום אל עצם הקיום, ללא יעד, ללא תכלית, זולת זו: פשוט, היות זמן.

בעומדה, חקרנית, מול חלוף הזמן, מול הזרימה האינסופית, החלה לינצ'בסקי מונה, רושמת ומתעדת את החולף, בטרם יחלוף וייעלם. העמלנות הזאת נמשכת מאז בהתמדה. "אני עושה רישומי פעולה", היא אומרת, "הפעולה הרפטטיבית-מדיטטיבית של מניית הזמן, מקיימת את העבודות, והיא גם מוליכת המשמעות והתוכן".

לינצ'בסקי מנסה לחבור לזרימת הזמן החולף, למופעיו, לביטויו השונים, לקצביו היקומיים, הטבעיים, וגם לאלה העירוניים. היא משוטטת במסלולי הזמן הסובייקטיבי שלה, מונעת מתוך שאיפה ל"חמרר" את הזמן. למצוא באופי החמקמק של הזמן מעין ממשות חומרית. השאיפה הזאת היא מכוונת ומכוננת הפעולה שלה. "הזמן הוא חומר הגלם שלי ליצירה", היא אומרת.

שנים של מנייה ותיעוד, בפעולה רישומית קשובה, מתמצות בבנייה מתמשכת של ארכיוני זמן, המתועדים ברישום חופשי על בדים – חלקם בדי ענק המבטאים מעין רמז לממדי היקום, המרחב והזמן; וחלקם על לוחות גבס שמזכירים לוחות כתיב שומריים, מראשית ההיסטוריה האנושית.

השאלה הנשאלת, לנוכח עבודותיה המונומנטליות של לינצ'בסקי, היא האם אנחנו, כבני אנוש – שזמנם קצר בהשוואה לפרקי הזמן היקומיים - יכולים להבין את עצם היות הזמן? תרצה אתר, שניסתה להתמודד עם השאלה הזאת בשירה "איך הזמן", נותרה עם סימן השאלה:

אין אלה השנים אשר עוברות בדם

ומחליקות אל האויר ואל סתריו

...

אין אלה השנים שמכאיבות עד הבשר,

רק השפתיים הן הממלמלות

………………… זמן, זמן,

…………………………. עבר…

ואכן, לינצ'בסקי מעידה שבעודה עובדת ורושמת על בד ענק שהיא מגוללת ומושכת בהדרגה, בקצב כמעט אחיד, על שולחן העבודה בסטודיו שלה בתל-אביב, היא מדברת - דיבור מחובר וסיסמוגרפי שהיא משמיעה תוך כדי כתיבה: Time Passes, Time Passes...

"בחרתי בביטוי המילולי, במנטרה time passes אשר בצליל ובתצליל קרובה ביותר עבורי לתיאור זרימת הזמן", היא אומרת. "אני מזהה בה פתיחות ורוחב צלילי, אלסטיות אפשרויות לקצב, לתדרים. לתחושתי, הן קרובות ל'חימרור' הצלילי של הזמן החולף. העבודות אמנם שותקות - אך יש בהן מעין מוסיקליות חזותית. לעיתים אני מתייחסת אליהן כאל פרטיטורות".

הבחירה של לינצ'בסקי במה שאפשר לכנות "כתיבה סיסמוגרפית", מאפשרת חיבור ותיעוד מידי, ראשוני ומתפתח של הזמן החולף הסובייקטיבי שלה. אופי הרישום, השינויים הצורניים בכתב הם במובן מסוים סיסמוגרף של היד, הנשימות, תנועת הגוף ביחס לבד, מצב הרוח, הרגש בעת מניית הזמן.

עבודות הבד הגדולות של לינצ'בסקי מציעות לצופים מקום לשהות בו. הכלת הפרטים וההתרחשות, והניסיון לפענח את הכתוב, מבקשים מהצופים זמן שהייה – ובמובן מסוים מעבירים את שרביט פעולת מניית הזמן לצופים.

את תחושותיה ועמדתה באשר לזמן, מסכמת לינצ'בסקי באמירתו של בורחס במסה 'ההכחשה החדשה של הזמן': "הזמן הוא החומר שממנו אני עשוי".