חנן שפיר – צילום

"בערוב היום"

קיר אמן באולם סלע

ילדים נולדים, צמחים נובטים, ולעת בגרות שניהם פורחים, מושכים, ותשוקתם בוערת אל הזוויג השני, מה שמאפשר להם להעביר את תכונותיהם ומשאביהם לדור הבא. הפריחה היא התקופה היפה, האטרקטיבית והסוערת כאחד של החיים. אבל לאחר מימוש התכלית הזאת, הפרחים – כמו בני האדם - מתעייפים, מאבדים, אט אט את מתח הרקמות שלהם, מתקמטים, מתכופפים, נופלים. במקרים רבים, עדיין צבעיהם אתם, אבל הרפיון כבר רומז על סוף המסלול.

חנן שפיר עוקב במצלמתו אחרי שלב העייפות הזה של פרחי היביסקוס, שאנו רגילים לראותם במלוא תפארתם. החדות והמיקוד של התצלומים האלה מאלץ אותנו להביט נכוחה, לראות ולהפנים את מה שהיינו רוצים להדחיק: את העייפות הזאת, שהיא במובן מסוים תחילת הדרך אל הסוף.

היטיב לבטא זאת יעקב שבתאי בשירו "הבחורים כבר עייפים" (המוכר בלחן של יוחנן זראי, ובביצוע הדודאים):

השמש שוב שקעה
בפאת המערב.
נותרו רק זיכרונות נוגים בשדה הקרב.
ועליהם תלולית עפר וחול,
הערב שוב עלה כמו אתמול.

אבל הבחורים כבר עייפים, עייפים
אבל הבחורים כבר עייפים.
...

כתובית:

הבחורים כבר עייפים

מילים: יעקב שבתאי

לחן: יוחנן זראי

ביצוע: הדודאים