נתונים נוספים
אבחנה
יש לחשוד באבחנה של CdLS בנבדקים עם מספר מאפיינים קליניים ותוצאות בדיקות דימות. המאפיינים הקליניים המעוררים חשד למחלה כוללים מראה ראש ופנים (קרניופציאלי) ייחודי וניכר לרוב. אצל החולים ניתן להבחין במיקרוצפליה (ראש קטן) כשהיקף הראש הממוצע בין האונה העורפית לאונה המצחית הוא נמוך מאשר ב-98% מהאוכלוסייה (כלומר באחוזון הקטן מ-2). מאפיינים נוספים במראה הפנים המעוררים חשד למחלה הם סינופריס (גבות מחוברות) המופיע יחד עם גבות מקושתות מאוד ו/או עבות, ריסים ארוכים ועבים, גשר אף קצר ואף שקצהו נוטה מעלה עם נחיריים שנוטים לפנים.
בפני החולים ניתן להבחין גם שהשקע מתחת לאף (פילטרום) ארוך ו/או שטוח וכן גבול האדום שבשפה (vermilion border) העליונה צר. סימנים נוספים בראשם של החולים שמעוררים חשד הם חך גבוה ומקושת עם או ללא שסע, שיניים קטנות ברווח רחב וזעירות לסת (Micrognathia) עם או ללא דורבנות עצם בלסת התחתונה (Mandibular spurs).
מאפיינים קליניים שאינם בראש ובפנים יכולים גם כן לעורר חשד למחלה והם כוללים כשל גדילה שעשוי להיות ניכר עוד לפני הלידה וממשיך לאחריה וכן עיכוב התפתחותי או מוגבלות שכלית ברמה שמשתנה בין מוגבלות קלה לעמוקה. מאפיינים אלו כוללים גם חריגויות בגפיים שיכולות להיות סימטריות או אסימטריות. המומים יכולים להיות בקשת שבין מומים קשים של התקצרות הגפיים העליונות (severe reduction defects) עם חוסר מוחלט של אמות הידיים, לבין צורות שונות של חוסר באצבעות (oligodactyly) המערבות בעיקר את אצבעות הידיים, ידיים קטנות (micromelia) וחריגויות בעצמות הגלילים בצד הקל של הקשת. החריגויות יכולות לכלול עקמומיות מולדת של החלק המרוחק של הזרת (Clinodactyly) ומצב בו עצם המסרק של האגודל קצרה וגורמת לאגודל להתמקם קרוב יותר לשאר האצבעות.
ביטוי קליני מעיד נוסף הוא צמיחת שיער בלתי מרוסנת (היפרטריכוזיס), הכוללת שיער קרקפת עבה המגיע גם לאזור הרקות ולעתים אף לפנים, לאוזניים, לגב ולידיים. בנבדקים שאין להם חסרים בגפיים בדיקות דימות (רדיוגרפיה) יכולות להיות שימושיות לאבחון. ממצאים רדיוגרפיים המעידים על המחלה כוללים זיהוי של עצם מסרק קצרה באגודל בצילום רנטגן וכתוצאה מכך אגודל שממוקם בקרבת יתר האצבעות.
אבחנה סופית של CdLS מבוססת על הממצאים הקליניים ותוצאות הדימות שתוארו ו/או תוצאות בדיקה גנטית מולקולרית. המחלה יכולה להיגרם מעותק אחד של וריאנט מחולל מחלה (הטרוזיגוטיות) בגן NIPBL, בגן RAD21, בגן SMC3 או בגן BRD4. במקרים אלו המחלה היא אוטזומלית דומיננטית. כמו כן, המחלה יכולה להיגרם בחולים זכרים מוריאנט מחולל מחלה יחיד בגן HDAC8 או SMC1A המצויים על כרומזום X היחיד שיש לזכר (המיזיגוטיות). השיטות לביצוע הבדיקה הגנטית מולקולרית יכולות לכלול שילוב של בדיקות גנטיות ממוקדות (סדרה של בדיקות שכל אחת מהן ממוקדת בגן אחד או פאנל רב-גני) וכן אפיון גנומי מקיף, כתלות בביטויי המחלה (פנוטיפ). אפיון גנומי מקיף יכול להיעשות באמצעות בדיקת האקסום, כלומר כל האזורים בגנום המקודדים לחלבונים. בדיקה זו ניתן לבצע באמצעות ריצוף כלל אקסומי (WES) או exome array. שיטה נוספת לביצוע אפיון גנומי מקיף היא ריצוף כלל גנומי (WGS).
הביטוי הקליני של CdLS הוא בטווח רחב ולכן בעוד שלחלק מהחולים מאפיינים ייחודיים המעוררים חשד למחלה ומאפשרים לבדוק אותם בבדיקה ממוקדת לגנים הגורמים CdLS, המאפיינים של נבדקים אחרים לא מעוררים חשד למחלה והם מאובחנים באפיון גנומי מקיף. במקרה הראשון, כאשר הממצאים הקליניים מעידים על CdLS האבחון מתבסס על פאנל רב-גני או סדרה של בדיקות שכל אחת מהן ממוקדת בגן יחיד. פאנל רב-גני לאבחון CdLS כולל בדרך כלל את הגנים BRD4 ,SMC3 ,RAD21,NIPBL ,HDAC8 ,SMC1A וכן גנים הקשורים למחלות עם ביטויים קליניים דומים המהוות חלק מהאבחנה המבדלת, ביניהם AFF4, הגן ANKRD11, הגן CREBBP והגן EP300.
בקרב הלוקים ב-CdLS ישנה שכיחות גבוהה של מוזאיקה סומטית, כלומר פסיפס גנטי בתאי הגוף. במצב זה, תאי הגוף נחלקים לשתיים או יותר קבוצות עם מטען גנטי שונה ורק חלקם נושאים את הוריאנט מחולל המחלה. לפיכך, יש לשקול בתהליך האבחון שימוש בבדיקה שיודעת לזהות מקרים של מוזאיקה סומטית, כמו ריצוף הדור הבא (NGS). ההמלצה היא להשתמש בשיטה זו על מנת לרצף את הדנ"א של תאי סיב (פיברובלסטים) שאינם מתרבית ולבדוק האם יש קבוצת תאים הנושאת את הוריאנט מחולל המחלה. כמו כן, ניתן להשתמש גם בתאי הצד הפנימי של הלחי (buccal cells) או בתאי אפיתל מדופן שלפוחית השתן. זו הגישה הטובה ביותר לאבחון הסיבה הגנטית למחלה. השיטות בהן נעשה שימוש בפאנל רב-גני כוללות ריצוף, אנליזת מחיקות והכפלות ו/או שיטות נוספות שאינן מבוססות על ריצוף.
אפשרות נוספת לביסוס האבחנה כאמור היא ביצוע סדרת בדיקות גנטיות, כשכל בדיקה ממוקדת באחד מבין הגנים - BRD4 ,SMC3 ,RAD21,NIPBL ,HDAC8 ,SMC1A. ניתן לעשות שימוש בשיטה זו למשל בנבדקים בעלי ניקוד גבוה בשיטות ניקוד בין-לאומיות מוסכמות, המתאימות ניקוד לכל ממצאהתואם ל-CdLS. שיטות אלו מסייעות באבחון בייחוד כאשר לנבדקים אין גישה לפאנל רב-גני.
מומלץ לבצע תחילה ריצוף של גן NIPBL ואם לא נמצא וריאנט מחולל מחלה להמשיך לביצוע אנליזת מחיקות או הכפלות בגן זה, בדיקה בה מזהים מקטעי דנ"א חסרים או כאלו שחוזרים על עצמם באופן חריג. הסיבה לכך היא שלאנשים עם מחלת CdLS חמורה (קלאסית) הכוללת תווי פנים אופייניים וחריגויות בגפיים, יש הסבירות הגבוהה ביותר לשאת וריאנט מחולל מחלה בגן NIPBL.
אם לא זוהה וריאנט מחולל מחלה בגן זה ולנבדק ישנם ביטויי מחלה פיזיים קלים יותר, יש לשקול ריצוף ואנליזת מחיקות והכפלות של גן SMC1A. אם לא זוהה וריאנט מחולל מחלה בשני הגנים שהוזכרו לעיל ועדיין ישנו חשד משמעותי ל-CdLS, עוברים לביצוע ריצוף ואנליזת מחיקות והכפלות ליתר הגנים הקשורים למחלה. כאשר הממצאים הקליניים אינם מצביעים באופן מובהק על CdLS מבצעים כאמור אפיון כלל גנומי והדרך הנפוצה ביותר לבצעו מבין השיטות שצויינו קודם היא ריצוף כלל אקסומי (WES).
בכ-80% מהמקרים של CdLS הסיבה הגנטית היא וריאנט מחולל מחלה בגן NIPBL. ב-5% מהמקרים הסיבה היא וריאנט מחולל מחלה בגן SMC1A, הגן HDAC8 אחראי לבערך 4% מהמקרים, SMC3 ל1%-2% מהמקרים, BRD4 ו-RAD21 לפחות מ-1% מהמקרים. עבור 3%-5% מהחולים הסיבה הגנטית לא ידועה. בעבור כל הגנים הקשורים למחלה, מרבית החולים מאובחנים על ידי בדיקת ריצוף ורק מיעוט מהם מאובחנים על ידי אנליזת מחיקות והכפלות.
טיפול בשוטף
חולי CdLS יכולים לקבל טיפול בביטויי המחלה וקווים מנחים לטיפול בהם פורסמו. ההתמודדות עם קושי לעלות במשקל וכישלון בשגשוג כוללת טיפול בהאכלה. אם בעיות ההאכלה מתמשכות, יתכן שיש צורך בצינור הזנה קיבתי (גסטרוסטום). בחולי CdLS יש להציב רף נמוך של סימנים ותסמינים להפרעת בליעה (דיספגיה) שמחייבים הערכה רפואית של ההאכלה ו/או צילומים לבדיקת יכולת הבליעה (radiographic swallowing studies). יש לשקול הפניה של החולה לתזונאי.
יש לטפל באופן פרואקטיבי בהחזר (ריפלוקס) קיבתי-ושטי (GERD) ולהציב רף נמוך מאוד של סימנים המחייבים טיפול רפואי בבעיה. לחולים עם GERD ניתן הטיפול התרופתי הסטנדרטי במחלה וכן יש לשמור על תנוחה מתאימה לאחר ארוחה (postprandial positioning). אם התסמינים חמורים יש לשקול ניתוח לתיקון ריפלוקס קיבה-ושט (fundoplication). במקרים של פתלת (Malrotation), כלומר פיתול של חלק ממערכת העיכול המביא לחסימתה, מטפלים באמצעות ניתוח תיקון.
חולי CdLS הסובלים מאפילפסיה מטופלים באמצעות תרופות אנטי-אפילפטיות בהתאם לתוכנית טיפול שנקבעת בידי נוירולוג מנוסה. רבות מהתרופות האנטי-אפילפטיות יכולות להועיל במקרים אלו ולא נמצאה תרופה מסוימת שהיא בעלת יעילות מיוחדת במקרי אפילפסיה של חולי CdLS. יש להעניק חינוך רפואי בנושא ההתמודדות עם אפילפסיה להורה או מטפל של חולה CdLS.
יש לשלב קלינאות תקשורת בשלב מוקדם של הטיפול בעיכוב ההתפתחותי או מוגבלות שכלית מהם סובלים חולי CdLS. הטיפול במצבים אלו משתנה עם הגיל. על פי המלצות הטיפול בארה"ב מלידה ועד גיל שלוש שנים, התערבות מוקדמת היא חשובה. תוכנית שכזו יכולה לכלול ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת וטיפול בקשיי האכלה. ניתן להיעזר גם בשירותי בריאות נפש לתינוקות, חינוך מיוחד ומומחים לליקוי חושי.
בין הגילאים שלוש וחמש מומלץ להיעזר בגנים למעוכבי התפתחות. הזכאות לשירותי חינוך מיוחדים נקבעת בישראל על ידי ועדות זכאות ואפיון לפי רמת התפקוד של הילד. לפני השילוב בגן, מומלץ לבצע הערכה מקיפה של העיכוב המוטורי, שפתי, חברתי ושכלי, על מנת לקבוע אילו שירותים וטיפולים נדרשים וכן לפתח תוכנית חינוכית יחידנית (IEP). תוכנית התערבות מוקדמת שמומלצת עד גיל שלוש בדרך כלל גם מסייעת במעבר למסגרת הגן. לילדים שאינם יציבים מספיק מבחינה רפואית, יש לתת שירותי חינוך וטיפול ביתיים. כמו כן, בכל גיל מומלץ להתייעץ עם רופא מומחה להתפתחות הילד כדי להנגיש סיוע מהקהילה, המדינה ומערכת החינוך וכדי לסייע להורים במיקסום איכות החיים של הילד.
פיזיותרפיה מומלצת על מנת לשפר את הניידות ולהפחית את הסיכון לסיבוכים אורתופדיים מאוחרים יותר. יש לשקול שימוש בציוד רפואי עמיד ובעזרי יציבה כמו כסאות גלגלים, הליכונים, כסאות רחצה, עזרים אורתופדיים חיצוניים (אורתוטיקה) וטיולון לילדים עם צרכים מיוחדים (טיולון אדפטיבי). על מנת לטפל בהפרעות במתח השרירים יש לערב מומחים מתאימים כדי שיסייעו בניהולה של תוכנית הטיפול שיכולה לכלול תרופות שונות והליכים אורתופדיים.
ריפוי בעיסוק מומלץ לקשיים במוטוריקה העדינה, שעשויים להשפיע על תפקודים כמו האכלה, טיפוח, התלבשות וכתיבה. יש לבצע הערכה של הפגיעה ביכולות המוטוריות של הפה בכל ביקור אצל הרופא. במסגרת ההערכה נבדקת ההאכלה ו/או מבוצעים צילומים לבדיקת יכולת הבליעה (radiographic swallowing studies), כאשר הילד סובל מחנק או רפלקס הקאה (gagging) במהלך ההאכלה, קושי לעלות במשקל, מחלות חוזרות במערכת הנשימה או שהילד מסרב להאכלה מסיבה לא ברורה.
במקרים שילד מסוגל לאכול באופן בטוח דרך הפה, טיפול בהאכלה שמבוצע בדרך כלל על ידי מרפא בעיסוק או קלינאי תקשורת, מומלץ על מנת לשפר את הקואורדינציה או בעיות חושיות הקשורות בהאכלה. ניתן להסמיך את האוכל או לקרר אותו, עבור האכלה בטוחה יותר. כאשר הפגיעה בהאכלה חמורה, לעתים יש צורך בזונדה (צינור הזנה נזוגסטרי) או גסטרוסטום (צינור הזנה קיבתי).
יש לשקול שימוש בתקשורת תומכת חליפית (Augmentative and Alternative Communication (AAC) שמציעה עזרים למי שמתקשים בהבעת שפה. הערכת המצב והתאמת הטיפול מבוצעים על ידי קלינאי תקשורת שיש לו מומחיות בתחום זה. ההערכה תבחן יכולות שכליות ופגיעה חושית והמענה יכול לכלול שלל פתרונות - החל מפתרונות מסורתיים יותר כמו תקשורת באמצעות תמונות (picture exchange communication) ועד לפתרונות טכנולוגיים כמו מכשירים המפיקים דיבור. מכשירים אלו תומכים בהתפתחות שפה ודיבור מיטביים.
ילדים חולי CdLS עשויים להיות זכאים ולהפיק תועלת מטיפולים בליקוי על הקשת האוטיסטית, כמו ניתוח התנהגות יישומי (ABA therapy). ניתוח התנהגות יישומי ממוקד בחוזקות וחולשות אישיות של הילד בתחום ההתנהגותי, החברתי והאדפטיבי (הסתגלותי). הניתוח מבוצע בדרך כלל במפגש אחד-על-אחד עם מנתח התנהגות מוסמך. מומלץ להורים לילד חולה להתייעץ עם רופא מומחה בהתפתחות הילד על מנת לקבל הדרכה על אסטרטגיות טיפול התנהגותי מתאימות וכן עבור מתן תרופות מרשם בעת הצורך, למשל תרופות לטיפול בהפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD). במקרים שמתעורר חשש להתנהגויות חמורות של תוקפנות או הרסנות, יש לפנות לפסיכיאטר ילדים.
הטיפול במומים בגפיים מצריך רק לעתים נדירות ניתוחים בידיים או ברגליים. הטיפול שניתן בדרך כלל הוא על ידי מומחים בתחום האורתופדיה, רפואה פיזיקלית ושיקום, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. יש לשקול את הצורך בעזרי הליכה ויציבה וכן בתג חניה לנכה. רוב החולים סובלים גם מבעיות עיניים כמו צניחת עפעף (פטוזיס), פזילה ו/או פגיעה בראייה, המטופלות על ידי רופא עיניים. מכשירי שמיעה יכולים להועיל לחולי CdLS הסובלים מליקויי שמיעה ויש להתייעץ על כך עם רופא אף אוזן גרון. ניתן לקבל שירותים לכבדי ראייה ולקויי שמיעה באמצעות אנשי המקצוע בהם נעזרים במסגרת ההתערבות המוקדמת, בית הספר או משרד החינוך.
כאשר ניתן לטפל במקרים של חך שסוע, עושה זאת צוות ראש ופנים (קרניופציאלי) רב-מקצועי. אנומליות בהתפתחות השיניים ו/או במיקומן ומומים מולדים בלב, מטופלים באופן סטנדרטי על ידי אורתודונט וקרדיולוג, בהתאמה. יש לפנות לאורולוג לטיפול באשך טמיר, היפוספדיאס (סדק תחתית השופכה) והחזר (ריפלוקס) שלפוחית-שופכן. היפוספדיאס הוא מום מולד בזכרים בו פתח השופכה נמצא נמוך ממיקומו הרגיל והחזר שלפוחית-שופכן הוא מצב שנגרם בשל ליקוי במסתם שבאזור כניסת השופכן לשלפוחית השתן. בקרב חולות CdLS ישנם מקרים של רחם דו-קרני (Bicornuate uterus), מצב בו במקום חלל אחד מחולק הרחם לשני חללים ומקרים אלו מטופלים בידי גניקולוג.
חולי CdLS עשויים לסבול מאנמיה ו/או תרומבוציטופניה. אנמיה היא מצב בו כמות תאי הדם האדומים הבריאים לא מספיקה לנשיאת חמצן לרקמות הגוף ותרומבוציטופניה היא מספר נמוך של טסיות דם. על מנת לקבוע את תוכנית הטיפול במצבים אלו מבוצעת בדיקה בידי המטולוג. מקרים של תרומבוציטופניה חמורה עשויים לדרוש טיפול בנוגדן החלבוני אימונוגלובולין G שניתן דרך הוריד (IVIgG) ו/או טיפול סטרואידי. מצבים של כשל חיסוני אצל החולים מטופלים על ידי אימונולוג ואם אין חששות מיוחדים יש לתת להם את שגרת החיסונים הרגילה.
כחלק מהערכת הסיכונים לפני ניתוח של חולה CdLS יש לבדוק מצבים של תרומבוציטופניה ומחלת לב. יש לבצע הליכים הכוללים הרדמה ו/או ניתוח בנוכחות רופאים מרדימים המנוסים בטיפול בדרכי הנשימה הקטנות שמאפיינות חולי CdLS. תגובות שליליות לתרופת ההרגעה מידאזולאם ומקרים של היפרתרמיה ממאירה, תסמונת של עלייה קיצונית ומהירה בחום הגוף הנגרמת מחומרי הרדמה מסוימים, תוארו בקרב החולים אך הם נדירים.
חשוב לוודא שהחולה ומשפחתו מקבלים תמיכה, הכוללת מעורבות של עובדים סוציאלים שיחברו את המשפחה למשאבים, אפשרויות להפוגה ותמיכה הדרושים לטיפול בילד החולה. הטיפול במחלה כולל ניהול של תוכנית מורכבת הכוללת פגישות עם מומחים מתחומים שונים, ציוד, תרופות ואספקה שלהם. חשוב לוודא שלמשפחה יש סיוע בכך. יש להעריך כל העת את הצורך בטיפולי בית ו/או טיפול תומך למניעת סבל (טיפול פליאטיבי). כמו כן, יש לבדוק את אפשרות השילוב של החולים בספורט אדפטיבי או פראלימפי.
סיכון גנטי לבני משפחה
מחלת CdLS משתייכת למשפחת מחלות בשם cohesinopathies, מחלות של תת-יחידות או גורמים משלימים (קופקטורים) של הקומפלקס החלבוני קוהזין. במהלך מחזור חייו של התא כשהוא עומד להתחלק משוכפל כל אחד מהכרומוזומים, כך שמתקבלים זוגות של "כרומטידות אחיות" (הכרומזום המקורי והעותק המשוכפל). הכרומטידות האחיות מוחזקות יחד על ידי הקומפלקס החלבוני קוהזין, עד לשלב שבו הן נפרדות לשני תאי בת חדשים במהלך חלוקת התא.
ישנם מספר גנים שפגיעה בהם גורמת למחלה CdLS. הגן HDAC8 והגן SMC1A נמצאים על כרומזום המין X. במרבית המקרים הוריאנט מחולל המחלה בגנים אלו נוצר לראשונה אצל החולה (דה נובו) ולא עובר אליו בתורשה מההורים. כשמחלה זו עוברת מהורים לצאצים, התורשה היא בתאחיזה לכרומזום X. לזכרים יש עותק אחד של כרומזום X (המיזיגוטים) אותו הם מקבלים מהאם. אם הוא כולל וריאנט מחולל מחלה באחד משני הגנים לעיל, הם יפתחו מחלה. לנקבות לעומת זאת יש שני עותקים של כרומזום X, אחד מהאם ואחד מהאב ולכן הן יכולות לרשת את המחלה משני ההורים.
אביו של חולה זכר ב-CdLS שנגרמת מגנים על כרומזום X אינו חולה, מכיוון שהאב מוריש לבנו כרומזום מין מסוג Y בלבד ולא כרומזום X. כאשר במשפחה יש יותר מחולה אחד ב-CdLS בתאחיזה ל-X (מה שמעיד שהמחלה עוברת בתורשה), מוצאים בדרך כלל אצל אימו של חולה זכר עותק אחד של הוריאנט מחולל המחלה (הטרוזיגוטית).
כאשר אימו של חולה נושאת עותק אחד של הוריאנט מחולל המחלה (הטרוזיגוטית) לגן המצוי על כרומזום X, בכל הריון יש סיכוי של 50% להעברת הוריאנט. זכרים שיורשים מהאם את הוריאנט מחולל המחלה יהיו חולים. נקבות שיורשות וריאנט מחולל מחלה יהיו בעצמן הטרוזיגוטיות, אם הן יורשות וריאנט בגן SMC1A סביר להניח שיהיו להן כמה ביטויים של המחלה ואם הן יורשות וריאנט בגן HDAC8 יתכן שיהיו או לא יהיו להן ביטויים קליניים של המחלה.
לנקבות יש כאמור זוג כרומזומי מין מסוג X ואילו לזכרים יש כרומזום X אחד ו-Y אחד. על מנת להתמודד עם העודף בכרומזום X בנקבות, בכל תא בגוף מושתק אחד העותקים של כרומזום X באופן אקראי. התשובה לשאלה האם נקבות הנושאות עותק אחד של וריאנט מחולל מחלה בגן HDAC8 יראו סימני מחלה, תלויה בדפוס ההשתקה של כרומזום X עם העותק הפגום של הגן בגופן.
חולי CdLS לא מעמידים בדרך כלל צאצאים, אך חולים קלים יחסית עשויים להפוך להורים. זכרים עם מחלה בתאחיזה ל-X מורישים את הווריאנט מחולל המחלה לכל הבנות שלהם ולאף אחד מבניהם. נקבות עם המחלה בתאחיזה ל-X מורישות את הוריאנט מחולל המחלה ל-50% מילדיהן משני המינים.
אם לא מוצאים וריאנט מחולל מחלה בתאי הדם הלבנים של אם לכמה ילדים חולים ובמשפחה המורחבת אין חולים אחרים, יש לה ככל הנראה מוזאיקה (פסיפס גנטי) של תאי הנבט (התאים מהם מתפתחים הזרע והביצית). כלומר, מצב בו התאים מהם נוצרים הזרע או הביצית נחלקים לשתיים או יותר קבוצות עם מטען גנטי שונה ורק חלקם נושאים את הוריאנט מחולל המחלה. כך, האם בעצמה יכולה להיות בריאה ובכל זאת להוריש את המחלה לצאצאיה.
מקרה של מוזאיקה בתאי הנבט של אב למספר בנות חולות עם וריאט מחולל מחלה בגן SMC1A תואר במחקר משנת 2007. בשל הסיכוי למוזאיקה בתאי הנבט, שתביא לכך שלא יזהו וריאנט מחולל מחלה בבדיקת תאי הדם הלבנים של ההורים, הסיכוי להישנות המחלה בקרב אחיו של ילד שהינו מקרה ראשון במשפחה גבוה מבאוכלוסיה הכללית ועומד על 1%.
למרות שמרבית הגנים בכרומזום X עוברים השתקה במודל שתואר קודם לכן, ישנם מעט גנים שאינם מושתקים לגמרי. במצב זה שני העותקים פעילים במידה מסוימת בכל תא בנקבות בלבד. אחד הגנים האלו הוא SMC1A, לכן נקבות שלהן עותק פגום אחד של גן זה (ועותק נוסף תקין שאינו מושתק לגמרי) מראות סימני מחלה שהם קלים יותר מאלו של בניהן. מודל זה מבוסס על ממצאים ממספר מצומצם של משפחות ועדיין לא נבדק באופן מקיף.
במקרה של חולה נקבה מומלץ לבצע בדיקה מקיפה של ההורים ושל ההיסטוריה הרפואית של המשפחה המורחבת. בדיקה זו יכולה לסייע בזיהוי הגורם למחלה (תורשה מהאם, מהאב או וריאנט חדש). בדיקה גנטית מולקולרית של ההורים עשויה לקבוע אם המחלה עברה בתורשה. עם זאת, יש לשים לב כי בדיקת הדנ"א של תאי הדם הלבנים בהורים לא תמיד תזהה מקרים של מוזאיקה סומטית - מצב בו קיימות בגופו של אדם שתי אוכלוסיות תאים או יותר הנבדלות במטען הגנטי שלהן.
הגן BRD4, הגן SMC3, הגן RAD21 והגן NIPBL גורמים גם הם למחלה ונמצאים על כרומזומים שאינם כרומזומי מין (אוטוזומים). ביותר מ-99% מהמקרים הוריאנט מחולל המחלה בגנים אלו נוצר לראשונה אצל החולה (דה נובו) ולא עובר אליו בתורשה מההורים. כשמחלה זו עוברת מהורים לצאצאים, התורשה היא אוטוזומלית דומיננטית. לכל אדם שני עותקים של גנים אלו ובתורשה דומיננטית מספיק לקבל עותק אחד פגום מאחד ההורים על מנת לחלות. בקרב כ-1.5% מההורים לחולים עם וריאנט בגנים האוטוזומיים יש מוזאיקה בתאי הנבט.
אם להורה של חולה יש וריאנט מחולל מחלה בגנים האוטוזומיים, הסיכון להישנות המחלה באחיו של החולה הוא 50%. אם לא ניתן לזהות בתאי הדם הלבנים של ההורים את הוריאנט מחולל המחלה שנמצא אצל הילד ו/או ההורים בריאים, הסיכון להישנות המחלה אצל האחים מוערך ב-1.5% בשל הסיכוי למוזאיקה בתאי הנבט. לכל צאצא של חולה במחלה האוטוזומלית דומיננטית והורה שני בריא, יש סיכוי של 50% לרשת את הוריאנט מחולל המחלה. ברגע שזוהה במשפחה וריאנט מחולל מחלה באחד הגנים, ניתן לבצע להריונות בסיכון בדיקות טרום לידה וכן אבחון גנטי טרום השרשה, שהינו אבחון תקינות הגנים של עובר בהליך של הפריה חוץ גופית.
