פרטי המחלה Primary Hyperoxaluria Type 1 (PH1)

חוקרים בתחום

ד"ר רות בלוסטוצקי

קטגוריה

מחלות מטבוליות

גנים קשורים

AGXT הממוקם על כרומזום 2.

שכיחות מקסימלית

הערכות קליניות של שכיחות המחלה, רובן ממחקרים באירופה, הן בין 1 ל-120,000 ל-3 ל-1,000,000 לידות חי. באוכלוסיות שונות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ביניהן האוכלוסייה הדרוזית, ישנה שכיחות גבוהה של המחלה בשל אפקט המייסדים ונישואי קרובים.

עמותות וארגוני הורים

ספרות מדעית

קבוצת שייכות

מחלות כליה גנטיות

תורשה

אוטוזומלית רצסיבית

סימפטומים

היפראוקסלוריה ראשונית מסוג 1 (PH1) נגרמת ממחסור באנזים alanine-glyoxylate aminotransferase (AGT). אנזים זה מצוי בכבד באברון הנקרא פרוקסיזום ותפקידו של האנזים להפוך את החומר גליאוקסילט לחומצת האמינו גליצין. כאשר נפגעת או נעלמת כליל פעילות האנזים, גליאוקסילט הופך לאוקסלט במקום לגליצין. היצירה של אוקסלט מתרחשת בעיקר בכבד. גוף האדם לא מסוגל לבצע מטבוליזם של אוקסלט והוא חייב להיות מופרש דרך הכליות אל השתן, כך שלחולים ריכוז אוקסלט גבוה בשתן. מולקולת האוקסלט נוטה להתחבר עם יון מתכת, כמו סידן, ליצירת גבישי מלח קשי תמס. כאשר היא בריכוז גבוה בשתן מתרחשת שקיעה של גבישי סידן-אוקסלט, שמתחברים ליצירת אבנים בכליות (nephrolithiasis) ובדרכי השתן. לעתים קרובות, גבישי סידן-אוקסלט שוקעים ברקמה המתפקדת של הכליה וגורמים להסתיידות שלה (nephrocalcinosis). מועד ההופעה של מחלת PH1 משתנה בין הינקות (לפני גיל שנה) ב-10% מהמקרים, ילדות או גיל ההתבגרות (17-1 שנים) ב-70% מהמקרים והופעת המחלה בבגרות (לאחר גיל 18) ב-20% מהמקרים. כאשר המחלה לא מטופלת, המהלך הטבעי שלה מתחיל בהידרדרות פרוגרסיבית (שהולכת ומתקדמת) בתפקוד הכליות בשל סיבוכים של האבנים בכליות, כמו אצירת שתן וזיהומים וכן בשל סיבוכים של הסתיידות הכליה. אצל חולים שפיתחו מחלת כליה כרונית (CKD) מתקדמת מזהים רמות גבוהות של אוקסלט בפלסמת הדם, כתוצאה מקושי לסנן אותו בשתן, שגורמת נזק לרקמות גוף שונות. המצב של הצטברות משקעי סידן-אוקסלט באיברים שונים נקרא oxalosis והוא שכיח ביותר בעצמות, בלב וברשתית העין. ישנה גם הצטברות של משקעים בכלי הדם, מח העצם, תת-עור, עצבים פריפריים ובנוזל הסינוביאלי במפרקים. ללא טיפול oxalosis שהולך ומתקדם גורם למוות כתוצאה מכשל כליות ו/או נזק לאיברים אחרים. Oxalosis מופיע בכל צורות מחלת PH1 כאשר פעילות הכליה יורדת מתחת לסף מסוים, המוגדר כקצב הסינון הכלייתי (GFR) מתחת ל-30 מ"ל/לדקה/ל-1.73 מ"ר שטח גוף. זו הנקודה שבה הגוף יוצר יותר oxalate משהוא יכול לסנן בכליות. בעצמות מצטברת הכמות הגבוהה ביותר של גבישי סידן-אוקסלט וזה גורם לכאב, שברים ועיכוב בגדילה. תסמינים אלו חמורים ביותר בתינוקות המטופלים בדיאליזה. שקיעה ברשתית היא אופיינית לתינוקות עם כשל כליות ומקושרת לפיברוזיס של הרשתית, כלומר החלפת הרקמה התפקודית ברקמת חיבור בניסיון לתקן את הנזק שנגרם לרקמה. זה יכול לגרום ללקות ראייה קבועה. משקעים ברשתית פחות נפוצים במבוגרים וכשהם מופיעים הם לרוב לא גורמים ללקות ראייה. משקעים בשריר הלב יכולים לגרום לאי-ספיקת לב ומשקעים במערכת ההולכה של הלב יכולים לגרום להפרעות קצב ולחסימה במערכת ההולכה בלב (heart block). ישנם ביטויי מחלה פחות נפוצים, ביניהם: מעורבות של מח העצם המובילה לאנמיה שאינה מגיבה לטיפול בתרופות המעודדות יצירת תאי דם אדומים (Erythropoiesis-stimulating agents) ולטחול מוגדל (splenomegaly); מעורבות של כלי דם הגורמת לאיסכמיה (ירידה באספקת דם לרקמות הגוף), שמתבטאת בעיקר בכיבים בעור שלא נרפים; שבץ מוחי כתוצאה משקיעת גבישים בכלי הדם במוח; תת-לחץ דם שלא מגיב לטיפול עלול להופיע במקרי oxalosis שהגיעו לשלבים מתקדמים; מחלה של העצבים הפריפריים; כאב דנטלי וספיגה של שורשי השיניים; ותת פעילות של בלוטת התריס. מרבית התסמינים של oxalosis הם הפיכים ומתרחש תהליך תיקון איטי בעקבות השתלה מוצלחת של כבד וכליה. ואולם, גם לאחר ההשתלות נותר הסיכון שאוקסלט המצוי עדיין בכמויות עודפות במצבורים שונים בגוף יגיע לכליה המושתלת ויפגע בה. הצורה החמורה ביותר של המחלה היא זו המתפרצת בינקות. סימני המחלה בתצורה זו הם הסתיידות הכליה עם או ללא אבנים בכליות, עלייה לקויה במשקל ובגובה, כתוצאה מכשל כליה מתקדם. מחלת כליה סופנית (ESKD) יכולה להופיע כבר בגיל 4 עד 6 חודשים ובדרך כלל מופיעה לפני גיל 12 חודשים. תינוקות שלא זקוקים לדיאליזה במועד האבחנה מתקדמים לעתים קרובות למחלת כליה סופנית בתוך כמה חודשים למרות טיפול תומך. כשתינוקות מגיעים למצב של מחלת כליה סופנית הדיאליזה האינטנסיבית הנדרשת לפנות את עודפי האוקסלט היא נטל כבד על התינוק והמשפחה. לאורך זמן, שקיעה של אוקסלט גורמת למחלה רב-מערכתית, שכוללת פגיעה בעצמות המובילה לעיכוב בגדילה ולשברים, פגיעה בראייה, פגיעה בשריר הלב והפרעות קצב. שיעור התמותה במחלת PH1 המתפרצת בינקות הוא גבוה אך השתפר בשנים האחרונות. אבחון מוקדם, שיפורים בטיפול התומך כולל דיאליזה, והשתלות כבד מוצלחות בתינוקות, הביאו לשיפור בפרוגנוזה. ישנה ציפייה לשיפור נוסף בשל הזמינות של טיפולים גנטיים המפחיתים את היצירה של אוקסלט בכבד אצל החולים. בתצורה של המחלה המתפרצת בין גיל שנה ל-17 שנים, הביטויים הראשונים של המחלה מופיעים ברוב המקרים לפני גיל 10. מחקר רחב היקף מצא שהגיל החציוני להופעתם הוא 4 והגיל בעת האבחנה הוא 8. לחולים אלו יש בדרך כלל ביטויי מחלה הקשורים לאבנים בכליות, ביניהם: דם בשתן, צריבה במתן שתן, כאב, זיהום בדרכי השתן ומעבר של אבנים לאורך דרכי השתן החוצה מהגוף. ישנה יצירה של אבנים חדשות וחזרה של הסימנים והתסמינים הנגמרים על ידיהן מדי כמה זמן והטיפול יכול לדרוש התערבות אורולוגית. למרות זאת, ילדים ומתבגרים עם PH1 גדלים ומתפתחים באופן תקין ברוב המקרים ומרגישים טוב בתקופות שבין המופעים החוזרים של תסמיני אבנים בכליות. עם זאת, חלק מהחולים בקבוצה זו סובלים ממחלת כליות כרונית (CKD) בדרגה בינונית-חמורה ומתקדמים למחלת כליות סופנית (ESKD) במהלך הילדות או גיל ההתבגרות. בעת האבחנה תפקוד הכליות יכול להיות נורמלי או פגוע במידה קלה עד בינונית, אך הוא מדרדר לאט עם הזמן. מקרים של הידרדרות מהירה בתפקוד הכליות אצל חולי PH1 בכל הגילים יכולים להתרחש בשל אבנים שחוסמות בו-זמנית את דרכי השתן בשני הצדדים, סיבוכים של הליכים להסרת האבנים ו/או התייבשות מכל סיבה שהיא. למרות שמרבית החולים בקבוצה זו שומרים על תפקוד כליה שאינו מצריך דיאליזה או השתלה לתוך שנות בגרותם, המחלה עלולה להתקדם לכשל כליות לפני גיל 40. רמות אוקסלט גבוהות בשתן והופעה של הסתיידות כליה נמצאו כקשורות לסיכון גבוה יותר לכשל כליות. מחקר שבוצע ב-54 חולי PH1 שפיתחו כשל כליות בילדות או בגיל ההתבגרות הראה ששיעור ההישרדות בטווח של 5 שנים לאחר תחילת טיפול להחלפת תפקוד הכליות (דיאליזה או השתלה) היה 83%, שיפור לעומת המצב לפני שנת 2000. כחמישית מהחולים מאובחנים רק כשהם מבוגרים. יש לזכור שלעתים קרובות אם בוחנים את ההיסטוריה הרפואית שלהם ניתן לראות תסמינים הקשורים לאבנים בכליות שהופיעו קודם לכן אך לא עוררו חשד ב-PH1. ביטויי המחלה בעת אבחנה בבגרות יכולים להיות כשל כליות חריף בעקבות אבני כליה החוסמות את דרכי השתן בשני הצדדים, או בעקבות מצב שבו החולה שותה פחות ומפיק פחות שתן מסיבה מסוימת. כשל הכליות יכול להתעורר גם לאחר הליכים רפואיים להסרת האבנים. בחמישית עד מחצית מהמקרים מחלת PH1 לא מאובחנת כראוי כשהיא מתפרצת בבגרות עד לשלבים מאוחרים של מחלת כליות כרונית (CKD) או לאחר שכבר יש כשל כליות. ב-10% מהמקרים במבוגרים המחלה מאובחנת רק לאחר שהם כבר עברו השתלת כליה מתורם זר ומחלתם חזרה, מזהים בביופסיה של הכליה הצטברות של גבישי סידן-אוקסלט ולעתים קרובות יש אובדן של האיבר המושתל. עם זאת, לחלק מהאנשים עם PH1 אין כלל ביטויי מחלה או שישנם סימני מחלה מינימליים גם לתוך העשור השישי לחייהם. הפחתה קלה עד בינונית בתפקוד הכליה היא אופיינית ל-PH1 שמופיעה בבגרות, קצב הסינון של הכליות (GFR) נוטה להיות נמוך יותר באותם מבוגרים בעת האבחנה ביחס לילדים ונערים שמאובחנים. קצב ההידרדרות של הסינון הכלייתי משתנה בין חולים שונים ונוטה להיות מהיר יותר אצל מי שמצויים בשלבים מתקדמים של מחלת כליות כרונית (CKD). ישנו ביטוי מגוון של המחלה בתוך אותה משפחה בין חולים שונים. מועד הופעת התסמינים יכול להיות שונה מאוד אצל שני אחים שנושאים את אותו וריאנט מחולל מחלה בשני העותקים של הגן AGXT. תועדו מקרים שבהם היה הבדל של יותר מ-20 שנה במועד הופעת מחלת כליות סופנית אצל שני אחים חולים.

מחקרים קלינים פעילים

מחקרים פעילים המגייסים חולי PH1

נתונים נוספים

אבחנה

ישנו קונצזוס באשר לאבחון הסוגים השונים של היפראוקסלוריה ראשונית המתואר ב- Michael et al (2024). האלגוריתם לאבחון המחלות בקבוצה זו מתחלק לשני מסלולים: חולים עם אבנים בכליות ותפקוד כלייתי נורמלי וחולים עם מחלות כליות כרונית (CKD) בשלבים 3 או 4 או שהם כבר בדיאליזה. עבור חולים עם אבנים בכליות ותפקוד כלייתי נורמלי הסימנים הקליניים המעוררים חשד להיפראוקסלוריה ראשונית הם: אבנים המורכבות מסידן-אוקסלט בילדים, מקרים חוזרים של אבני סידן-אוקסלט או היסטוריה של אבנים לפני גיל 21 במבוגרים, או הסתיידות כליות; המרכיב העיקרי של האבנים אצל החולים הוא סידן-אוקסלט; יש אדם אחר במשפחה עם אבנים בכליות בילדות, מקרים חוזרים של אבנים בכליות, או מחלת כליות כרונית (CKD) או כשל כליות שסיבתם לא ידועה; או שישנו קרוב משפחה עם אבחנה של היפראוקסלוריה ראשונית. בבדיקת איסוף שתן מופרשת ב-24 שעות כמות אוקסלט של יותר מ-45 מ"ג אוקסלט (0.5 מילימו) לכל 1.73 מ"ר של שטח גוף הנבדק. או לחלופין, היחס בין כמות האוקסלט לכמות קראטינין גבוה מהנורמלי (מעיד על עודף אוקסלט) בבדיקת שתן, כאשר הערך הנורמלי מותאם לגיל. במקרים של תפקוד כלייתי נורמלי במועד האבחון, רמות אוקסלט נמדדות בעיקר בשתן משום שהכליה מצליחה לסנן החוצה את מרבית האוקסלט ורמותיו בדם נשארות נורמליות או מעט גבוהות. יש לאשש את הממצא של יתר אוקסלט בשתן על ידי בדיקות חוזרות (לפחות שתי בדיקות) ואם אכן רמתו גבוהה אפשר להתקדם לבדיקה של שלושה מטבוליטים בשתן: רמה גבוהה של glycolate בשתן יכולה לרמז על היפראוקסלוריה ראשונית מסוג 1 (PH1), רמה גבוהה של L-glycerate יכולה לרמז על היפראוקסלוריה ראשונית מסוג 2 (PH2) ורמה גבוהה של4-hydroxy-2-oxoglutarate יכולה לרמז על היפראוקסלוריה ראשונית מסוג 3 (PH3). בשלב הבא, בודקים האם ישנן סיבות משניות שיכולות להיות אחראיות לביטויי המחלה, כמו תת-ספיגה במערכת העיכול (malabsorption), מחלה במערכת העיכול, דיאטה שהיא מאוד עשירה באוקסלט וענייה בסידן או תינוק שנולד לפני הזמן (פג). אם סיבות אלו קיימות אצל הנבדק מעריכים ומטפלים בהן. אם לא, מבצעים בדיקה גנטית מולקולרית לקבלת אבחנה סופית. ממצאים המעוררים חשד בהיפראוקסלוריה ראשונית אצל חולים עם מחלת כליות כרונית מתקדמת הם: אבנים של סידן-אוקסלט, הצטברות ברקמות של סידן-אוקסלט שמזהים כאשר בוחנים באמצעות אור מקוטב ביופסיות שנלקחו מהכליה או מאיברים אחרים והסתיידות של הכליות. מודדים את רמות האוקסלט בפלסמת הדם, שכן הכליה לא מצליחה לסננו די הצורך ורמתו בפלסמה עולה. בדיקת ריכוז אוקסלט בדם קיימת רק במעבדות מתמחות. אם תפקוד הכליה מאפשר למדוד את כמות האוקסלט בשתן ב-24 שעות או את היחס בין קראטנין לאוקסלט בבדיקת שתן אצל ילדים צעירים, ניתן לבצע גם בדיקות אלו. בדיקת אוקסלט באיסוף שתן של 24 שעות נחשבת אמינה רק עם קצב הסינון הכלייתי עומד עדיין על יותר מ-30 מ"ל, לדקה ל-1.73 מ"ר שטח גוף. כמות אוקסלט בשתן של יותר מ-45 מ"ג אוקסלט (0.5 מילי-מול) לכל 1.73 מ"ר של שטח גוף הנבדק ב-24 שעות ו/או ריכוז אוקסלט בפלסמת הדם שגבוה מ-20 מיקרו-מול לליטר מחשידים בהיפראוקסלוריה ראשונית. בשלב הבא, יש לבצע בדיקה גנטית מולקולרית לקבלת אבחנה סופית. האבחנה הסופית של המחלה מתבצעת על ידי בדיקה גנטית מולקולרית שמוצאת וריאנט מחולל מחלה בשני עותקים של גן המעורב בהיפראוקסלוריה ראשונית. ישנן כמה אפשרויות לביצוע הבדיקה. בדיקות הממוקדות בגן או גנים מסוימים דורשות מהקלינאי לזהות תחילה מהם הגנים המעורבים במחלה בסבירות גבוהה. אם רמות מטבוליטים בשתן מרמזות על אחד הסוגים של היפראוקסלוריה ראשונית ניתן לבצע בהתאם בדיקה ממוקדת בגן יחיד: AGXT שמעורב במחלת PH1, GRHPR שמעורב במחלת PH2 או HOGA1 שמעורב ב-PH3. אם לא, אך עדיין חושדים במחלה הנגרמת על ידי גן יחיד וגורמת לאבנים בכליות או הסתיידות כליות, ניתן לבצע פאנל רב-גני נפרולוגי שכולל את כל הגנים השונים שידוע כי פגיעה בהם גורמת להפרעות מסוג זה. שיטות שבהן נעשה שימוש בפאנל רב-גני כוללות ריצוף, אנליזת מחיקות או הכפלות של הגנים הנבדקים ו/או בדיקות נוספות שאינן כוללות ריצוף. אם הקלינאי לא מזהה איזו קבוצת גנים כנראה מעורבת במחלה, ניתן לבצע אפיון גנומי מקיף. אפיון גנומי מקיף נעשה על ידי ריצוף כלל אקסומי (WES) או ריצוף כלל גנומי (WGS). ריצוף כלל אקסומי הוא השיטה בשימוש נרחב יותר מבין השתיים. השיעור של הווריאנטים מחוללי המחלה שמזוהים בשיטה של ריצוף גן AGXT הגורם למחלת PH1 הוא יותר מ-97% ופחות מ-3% בלבד מהווריאנטים מזוהים באנליזה של מחיקות והכפלות של הגן. בנוסף לאמור, ישנם מספר סימנים נוספים שיכולים לעורר חשד במחלה מסוג 1 (PH1). לפני גיל שנה, סימנים מחשידים יכולים להיות: פגיעה בתפקוד הכליה או לקות בעלייה במשקל ו/או בגובה שסיבתם לא ידוע; בדיקת אולטרסאונד (US) כליות שמראה הסתיידות כליות, המופיעה ללא אבנים מובחנות בכליות או עם אבנים מעטות; והופעה של אבן ראשונה בכליות בגיל צעיר זה. אצל ילדים ומתבגרים הסימנים המחשידים יכולים לכלול: הופעה של אבן ראשונה בכליות; מקרים חוזרים של אבנים בכליות המכילות סידן; ופגיעה בתפקוד הכליות הקשורה לאבנים או להסתיידות הכליות. הסתיידות כליות בבדיקת הדימות הראשונה שביצעו, זוהתה ב-30% מהחולים שאובחנו בילדות או בבגרות ושתפקוד הכליות שלהם היה עדיין תקין בעת הבדיקה. אצל נבדקים מבוגרים סימנים מחשידים הם: הסתיידות כליות ובדיקת דימות שמראה אבנים שנחשדות כמורכבות מסידן-אוקסלט בשני צידי הגוף, בייחוד אם גם ביצעו בדיקת שתן וזוהתה היפראוקסלוריה; הסתיידות כליות; וירידה בתפקוד הכליה או מחלת כליות סופנית עם היסטוריה של אבני כליות או הסתיידות כליה. כאמור ב-10% מהמקרים האבחנה במבוגרים מתרחשת רק לאחר השתלת כליות.

טיפול בשוטף

ישנם מספר טיפולים ממוקדים בסיבות למחלת PH1. מחלת PH1 יכולה להיגרם מכמה וריאנטים גנטיים שונים בגן AGXT ויש חשיבות לזהות הוריאנט המסוים שנושא החולה בקביעת הטיפול. טיפול באנלוג של ויטמין B6 (פירידוקסין) ידוע כמפחית את הייצור של oxalate בכבד אצל חולים שהם הומוזיגוטים לוריאנטים מחוללי מחלה מסוימים בגן AGXT, כלומר שיש להם שני עותקים מאותם הוריאנטים. זו קבוצה של כמה וריאנטים גנטיים שבכולם החלפת בסיס אחד בדנ"א הובילה להחלפת חומצת אמינו ברצף של החלבון (missense). הוריאנטים הרגישים לטיפול בוויטמין B6 הם: החלפה של איזולאוצין בעמדה 244 של החלבון בתראונין (p.Ile244Thr), החלפה של גליצין בעמדה 170 בארגינין (p.Gly170Arg), החלפה של פנילאלנין בעמדה 152 באיזולאוצין (p.Phe152Ile) ויש גם מידע אנקדוטלי על כך שחולים עם החלפה של גליצין בעמדה 41 בארגינין (p.Gly41Arg) מגיבים לטיפול זה. אוכלוסיית החולים הרגישה לטיפול זה מהווה 30%-50% מכלל החולים עם PH1 והסיבה שוויטמין B6 מסייע להם היא שהוא מצליח להגביר את הפעילות שעוד נותרה לאנזים AGT למרות הפגם הגנטי. כיוון שיעילות הטיפול נחקרה רק במספר מצומצם של וריאנטים, יש לבדוק טיפול זה בכל חולה עם וריאנט מסוג missense באחד או שניים מהעותקים של AGXT. טיפול ממוקד נוסף הוא באמצעות תרופות RNAi כמו lumasiran שאושרה בארה"ב (FDA) ובאירופה (EMA) לטיפול בחולי PH1 בכל הגילאים ו-nedosiran שאושרה לשימוש בארה"ב בחולי PH1 מעל גיל 9 ועם סף נדרש של תפקוד כלייתי שמתבטא בסינון כלייתי מוערך (eGFR) של יותר מ-30 מ"ל לדקה ל-1.73 מ"ר שטח גוף (מדד לתפקוד כלייתי). RNA interference הוא מנגנון טבעי להשתקת הביטוי של גנים, לאחר שכבר עברו שעתוק לרנ"א שליח (mRNA). במנגנון זה, רצפי רנ"א קצרים מתחברים לרנ"א שליח של גן המטרה וגורמים להרס ממוקד שלו, בטרם התא ייצר החלבון שאליו מקודד הגן. מדענים רותמים כיום תופעה טבעית זו לתכנון טיפולים להשתקת גנים המעורבים במחלות. במקרה של PH1 התרופות משמשות להורדת הביטוי של אנזימי כבד המשפיעים על ייצור היתר של oxalate. התרופה lumasiran מורידה את הביטוי של האנזים glycolate oxidase בכבד ובכך מורידה את הרמות של גליאוקסילט שנוצר. כאשר יש פחות גליאוקסילט שזמין להפוך לאוקסלט, גם רמות האוקסלט יורדות. התרופה nedosiran מורידה את ההפיכה של גליאוקסילט לאוקסלט על ידי הורדת הביטוי של האנזים LDHA בכבד. שתי התרופות הללו יעילות ללא קשר לזהות הווריאנט מחולל המחלה שיש לחולה בגן AGXT. טיפול נוסף במחלה הוא באמצעות השתלת כבד מתורם זר עם תפקוד תקין של האנזים AGXT, שפעילותו חסרה אצל החולים. טיפול זה ניתן לחולים שהתפקוד הכלייתי שלהם נפגע בעקבות המחלה וקצב הסינון הכלייתי שלהם ירד מתחת ל-30-25 מ"ל לדקה ל-1.73 מ"ר שטח גוף. ניתן לבצע השתלת כבד וכליה באופן סימולטני או בנפרד. לחולים ניתן גם טיפול תומך שמטרתו להפחית את היצירה של אבנים בכליות, להוריד את התדירות של אפיזודות בהן מופיעים תסמיני אבנים בכליות ולשמר את התפקוד הכלייתי. במקרים של אובדן מתקדם של תפקוד כלייתי ניתן טיפול תומך באמצעות דיאליזה והשתלת כליה. על מנת למנוע יצירת קריסטלים של סידן-אוקסלט ואבנים בכליות על החולים להקפיד על שתייה מרובה ששומרת על נפח שתן גבוה. כאשר השתן מדולל ביותר נוזלים, הריכוזים של אוקסלט וסידן בתוכו נמוכים יותר וכך הם יתגבשו וישקעו פחות. החולים מקבלים גם תוספים של ציטראט או פירופספט על מנת לעכב את יצירת הגבישים בכליות. ציטראט קושר בעצמו סידן והעלאת ריכוזו בשתן מפחיתה את קשירת הסידן לאוקסלט ויצירת הגבישים. פירופוספט בשתן הוא מעכב של ההתגבשות של סידן. תינוקות או ילדים צעירים עשויים להזדקק לצינור הזנה קיבתי. במקביל יש לשמור ככל האפשר על ריכוזי אוקסלט נמוכים בשתן. יש להיעזר בבדיקות דימות תקופתיות להתאמת תוכנית הטיפול למצב המחלה. לטיפול באבני כליה שנוצרו יש להתייעץ עם אורולוג שמנוסה בטיפול באנשים עם היפראוקסלוריה ראשונית. כאשר נכוחות האבנים גורמת לתסמיני מחלה מומלץ לאבחן ולטפל בהן באמצעות אורטרוסקופיה (ניתוח זעיר פולשני), היכן שהליך זה זמין. יש לשים לב ולטפל מייד בכאב או בתסמינים המרמזים על זיהום או חסימה של דרכי השתן אצל החולים. חשוב להימנע מהגעה להתייבשות וכן משימוש בתרופות שעשויות להיות רעילות לכליות כמו נוגדי דלקת שאינם סטרואידים (NSAIDs), ביניהם אספירין, אדוויל, נורופן, נפרוקסן ועוד, על מנת לשמר את תפקוד הכליה. יש לתת עירוי נוזלים על מנת להבטיח נפח שתן מספק בעת הצורך, למשל כשחולה מקיא או משלשל. חשוב לנטר את הרמות של אוקסלט בפלסמה של חולי PH1 כאשר תפקוד הכליה שלהם פגוע וקצב הסינון הכלייתי שלהם נמוך באופן זמני או קבוע, על מנת להימנע מהגעה ל-oxalosis. בעת הצורך יש להתחיל במהירות בדיאליזה להורדת ריכוז אוקסלט בפלסמת הדם. דיאליזה בחולי PH1 משמשת בדרך כלל כטיפול המגשר עד להחלמת הכליות או השתלה. הם לרוב זקוקים ל-4 או יותר טיפולי דיאליזה בשבוע על מנת להפחית את הסיכון ל-oxalosis. כיוון שהמקור לאוקסלט אצל החולים הוא עיכוב של מסלול מטבולי חליפי ליצירת אוקסלט ולא צריכה של אוקסלט בעודף בתזונה, לדיאטה דלת אוקסלט יש השפעה מועטה על מהלך המחלה. לפיכך, לחולים מומלץ להימנע ממזונות ומשקאות מסוימים עם תכולת אוקסלט גבוהה מאוד, ללא הגבלה מחמירה על מינון האוקסלט היומי במזון.

סיכון גנטי לבני משפחה

היפראוקסלוריה ראשונית מסוג 1 (PH1) עוברת בתורשה אוטוזומלית רצסיבית, כך שאדם יחלה אם הוא נושא שני עותקים של הוריאנט מחולל המחלה. לרוב כל אחד מההורים של חולה הוא נשא של עותק אחד של וריאנט מחולל מחלה אותו הוריש לילד החולה ועותק שני תקין (מצב שנקרא נשא הטרוזיגוט). נשאים הטרוזיגוטים הם אסימפטומטיים ולא בסיכון לפתח את המחלה. לכל אחד מצאצאיהם של זוג הורים נשאים יהיו 25% סיכון לרשת וריאנט מחולל מחלה מכל הורה ולחלות, 50% לרשת וריאנט מחולל מחלה מהורה אחד וריאנט תקין מההורה השני ולהיות נשא הטרוזיגוט ו-25% סיכוי לקבל שני עותקים תקינים. לכל אח או אחות של הורה נשא יש סיכוי של 50% להיות גם נשא. מומלץ לבצע בדיקה גנטית מולקולרית לשני ההורים על מנת לאשר את מצבם הגנטי ולהעריך את הסיכון להישנות המחלה באותה משפחה. אם וריאנט מחולל מחלה זוהה רק אצל אחד ההורים אבל לא אצל השני ובדיקת הורות איששה את ההורות הביולוגית, ישנן שתי אפשרויות עיקריות: אחד הוריאנטים מחוללי המחלה הוא חדש (דה נובו) והופיע לראשונה במשפחה אצל הילד החולה, או שלהורה שלא נמצא כנשא יש למעשה פסיפס גנטי (מוזאיקה). במצב של מוזאיקה קיימות בגופו של אדם שתי אוכלוסיות תאים או יותר הנבדלות במטען הגנטי שלהן. הפסיפס הגנטי אצל ההורה נוצר מכך שלאחר ההפריה ובעת ההתפתחות העוברית של אותו הורה התרחש שינוי גנטי, שגרם להופעת הוריאנט מחולל המחלה רק בחלק מתאי גופו של ההורה. במצב בו המוזאיקה היא בתאי הנבט של ההורה - התאים מהם מתפתחים תאי הזרע בזכר והביציות בנקבה - עלול להיוולד לו ילד חולה שנוצר מהפריה של תא מין שנושא את הווריאנט מחולל המחלה. יש לשים לב שבדיקת דנ"א של תאי הדם הלבנים בהורה לא בהכרח תזהה מקרים של מוזאיקה שכן התאים הנדגמים לא בהכרח יהיו חלק מאוכלוסיית התאים הפגועים ולכן נדמה שרק הורה אחד נשא והשני לא. במקרים שאחד ההורים לא מזוהה כנשא וגם לחולה יש שני עותקים של וריאנט מחולל מחלה מאותו הסוג (ולא מסוגים שונים) יש לשקול אפשרויות נוספות: טעות בבדיקה שבעקבותיה שני הווריאנטים נדמים כזהים למרות שאינם; או מצב של איזודיזומיה חד-הורית. בכל תא בגופנו 23 זוגות כרומוזומים. במצב הרגיל, כל ילד יורש עבור כל זוג כרומוזומים עותק אחד מהאב ושני מהאם. במקרים של דיזומיה חד הורית, ילד מקבל זוג כרומוזומים מאותו הורה. איזו-דיזומיה חד הורית, היא מקרה של דיזומיה חד הורית שבו לא רק שהילד יורש זוג כרומוזומים מאותו הורה, אלא שהוא יורש שני העתקים של אותו כרומוזום הורי (ולא זוג כרומוזומים הנבדלים ביניהם). במקרה זה, אם הילד יורש שני עותקים של הכרומוזום ההורי המכיל את הווריאנט מחולל המחלה הוא יהיה חולה. דווח בעבר על מקרה אחד של חולה כתוצאה מאיזודיזומיה אימהית, בו אם שנושאת עותק אחד של וריאנט מחולל מחלה בכרומוזום 2, הורישה שני העתקים של הכרומוזום הפגום לצאצא שלה. ברגע שמזהים את הוריאנטים מחוללי המחלה באחד מבני המשפחה, ניתן לבצע בדיקות נשאות לבני משפחה בסיכון. הזמן המיטבי עבור אדם לבדוק את הסיכון הגנטי שלו ללידת צאצא עם היפראוקסלוריה ראשונית הוא לפני ההיריון. בייעוץ הגנטי דנים באפשרויות הקיימות ביניהן ביצוע בדיקות טרום לידה וכן אבחון גנטי טרום השרשה. אבחון גנטי טרום השרשה (PGD) הוא שיטה המאפשרת אבחון גנטי של טרום-עובר בתהליך של הפריה חוץ גופית, על מנת לאפשר לידות של תינוקות בריאים במשפחות שקיים בהן סיכון גבוה להורשת מחלה גנטית קשה לתינוק. ראוי להעניק ייעוץ בנושא תכנון המשפחה למבוגרים צעירים חולים או בסיכון. שכיחות המחלה באוכלוסייה הדרוזית גבוהה מבאוכלוסייה הכללית בשל אפקט המייסדים ונישואי קרובים. אפקט המייסדים הוא ירידה במגוון הגנטי המתרחשת כאשר אוכלוסייה קטנה מתבדלת מאוכלוסייה גדולה יותר. וריאנטים גנטיים שהיו להורים המייסדים של אותה אוכלוסייה יהיו נפוצים הרבה יותר באוכלוסייה קטנה זו מאשר באוכלוסייה הגדולה ממנה התפצלה.