נתונים נוספים
אבחנה
אבחון מחלת אלצהיימר מתבסס על הערכה קלינית נוירופתולוגית. הממצאים הנוירופתולוגיים העיקריים הם: משקעים חלבוניים חוץ-תאיים (פלאקים) שנקראים עמילואיד-בטא, משקעים תוך-תאיים של חלבון טאו שנקראים Tangles ואנגיופתיה עמילואידית, שהיא שקיעה של בטא-עמילואיד בכלי הדם של קליפת המוח וקרומי המוח. שלושת הממצאים הנ״ל נחשבים לתקן הזהב (gold standard) של אבחון אלצהיימר. במצבו הטבעי חלבון טאו אחראי לייצב את שלד תא העצב, שלא רק מעניק לתא יציבות אלא גם משחק תפקיד חשוב בהסעת חומרים לאורך שלוחות תאי העצב (האקסונים). במחלה חלבון טאו כושל בתפקידו במחלה.
על מנת להבחין בין משקעים חלבוניים ממחלת אלצהיימר לכאלו שנגרמו ממחלה של חלבון פריון, משתמשים בנוגדנים המזהים חלבון ספציפי וצובעים אותו. עבור אבחנה חיובית באלצהיימר יש לקבל תוצאה חיובית בצביעה על ידי נוגדנים לעמילואיד-בטא ותוצאה שלילית עם נוגדנים לחלבון פריון. כמו כן, מספר הפלאקים וה- Tangles בחולה אלצהיימר צריך להיות גבוה מהמקובל בקבוצת גילו וישנן הנחיות כמותיות לקביעת קריטריון זה. לצד אלו, יכולים להימצא צברים של חלבון אלפא-סינקולאין – המכונים גופיפי לואי – באמיגדלה של חולה אלצהיימר. בנוסף, לעתים קרובות יש הצטברות של חלבון TDP-43.
האבחון הקליני של מחלת אלצהיימר מתמקד בזיהוי סימני דמנציה שמתקדמת בקצב איטי ובדיקות דימות שמראות אטרופיה (ניוון ואובדן תאי עצב) ניכרת של קליפת המוח. האבחנה הקלינית היא מרכזית באבחון אלצהיימר ומדייקת בכ-80%-90% מהמקרים. מידת דיוק גבוהה עוד יותר ניתן להשיג באמצעות בדיקות מתקדמות, כמו בדיקת דימות PET הממוקדת בזיהוי משקעי עמילואיד בטא או חלבון טאו, בדיקת ריכוזים של עמילואיד וטאו בנוזל המוחי-שדרתי ומחקרים העלו כי ניתן להשתמש גם בבדיקות של ריכוז חלבון טאו בפלסמת הדם.
הזיהוי של סיבה גנטית לאלצהיימר משלב בדרך כלל לקיחת היסטוריה רפואית, היסטוריה משפחתית, בדיקה פיזיקלית, בדיקות מעבדה ובדיקות גנטיות מולקולריות. הסימנים המחשידים המרכזיים לאלצהיימר גנטית הם התפרצות בגיל מוקדם – הסבירות הגבוהה ביותר לגורם גנטי היא כאשר המחלה מתפרצת לפני גיל 50 והנמוכה ביותר כשהיא מתפרצת לאחר גיל 70 - וכן היסטוריה משפחתית של שלושה או יותר חולים באותם משפחה.
מחלת אלצהיימר משפחתית המתפרצת בגיל מאוחר (LOFAD) היא מחלה מורכבת ומחקרים מצאו מספר גנים שגרסאות שלהם העוברות בתורשה במשפחה או במינוח המקצועי – וריאנטים – קשורות לנטייה לפתח את המחלה. קשר מובהק נמצא בין המחלה והגן APOE המקודד לחלבון אפוליפופרוטאין E שמעורב במטבוליזם של שומן בגוף. לכל אדם יש שני עותקים של הגן APOE וכל אחד מהעותקים מכיל אחת משלוש גרסאות של הגן – e2, e3 ו-e4. הצירופים e3/e4 וכן e4/e4 נמצאו כקשורים לסיכון גבוה לפתח אלצהיימר משפחתי המתפרץ מוקדם או מאוחר כאחד. עם זאת וריאנטים גנטיים אלו אינם מספיקים כשלעצמם לגרום למחלה והם רק אחד מגורמי הסיכון. מעריכים שהסיכון של נשאי e3/e4 לפתח אלצהיימר גדול פי שלושה מבאוכלוסייה הכללית ושל נשאי e4/e4 גדול פי 15. הסיכון של אדם עם עותק יחיד של הגרסה המסוכנת e4 לפתח אלצהיימר עד גיל 75 הוא 10%-20% ואילו של מי שנושאים שני עותקים שלה הוא 25%-35%.
חשוב לזכור שבדיקה גנטית של הגן APOE לזיהוי הווריאנטים של הנבדק אינה ספציפית או רגישה לגמרי. לפי שעה, בעוד שבדיקה גנטית זו תומכת באבחנה כאשר יש סימנים קליניים, אין לה תפקיד מרכזי בניבוי של המחלה אצל מי שעדיין אסימפטומטיים. אחת הסיבות לכך היא שאצל בערך 42% מחולי האלצהיימר אין וריאנט e4 בגן APOE והם בכל זאת חלו. יש לציין כי מחקרים האלו כי בניגוד ל-e4, לווריאנט e2 של הגן ישנו אפקט מגן מפני אלצהיימר.
לצד הקשר המובהק והמשמעותי ל-APOE, נמצאו וריאנטים בכ-20 גנים נוספים שקשורים במידה קטנה יותר לסיכון מוגבר לפתח מחלת אלצהיימר בשלב כלשהו של החיים. רבים מהגנים האלו הם בעלי תפקיד בהתפתחות המוח, סידור שלד התא ותפקוד מערכת החיסון. וריאנטים מסוימים באותם גנים המכונים susceptibility genes אומנם קשורים לסיכון מוגבר אך הם אינם גורמים לאלצהיימר ואין להשתמש בהם לאבחון המחלה. הוצעו שיטות ניקוד שבהן השילוב של כמה מאותם וריאנטים הקשורים לסיכון מוגבר של המחלה ישמשו כסמנים לסיכון לפתח בעתיד אלצהיימר, ואולם עד כה לא ידועה משמעות קלינית אמיתית לשיטות ניקוד אלו.
במחלת אלצהיימר משפחתית שמתפרצת בגיל צעיר (EOFAD), כלומר לפני גיל 65, הדמנציה דומה לזו שמאפיינת את המחלה המתפרצת בגיל מאוחר ויש לה תקופת פרודרום (שבה מופיעים רק סימנים ראשוניים של המחלה) שיכולה להימשך זמן רב יותר. הגן APP קשור ל-10%-15% ממקרי EOFAD והנשאים של וריאנט הקשור לאלצהיימר בגן זה בדרך כלל מפתחים את המחלה בשנות ה-40 או ה-50 לחייהם, אך הטווח הכולל הוא בין גיל 30 ל-65. הגן PSEN1 קשור ל-20%-70% ממקרי EOFAD והנשאים של וריאנט הקשור לאלצהיימר בגן זה בדרך כלל מפתחים את המחלה בשנות ה-40 או ה-50 לחייהם גם כן (הטווח הוא 30 עד 65 והתפרצות המחלה נדירה בגיל מאוחר יותר). למחלת אלצהיימר הקשורה לגן PSEN1 יש מהלך מהיר של 6 עד 7 שנים והיא קשורה לעתים קרובות לפרכוסים, מיוקלונוס (ריטוט שריר) וחסרים בשפה. הגן PSEN2 קשור לכ-5% ממקרי EOFAD והנשאים של וריאנט הקשור לאלצהיימר יחלו בדרך כלל בין גיל 40 לגיל 70. משך המחלה הממוצע הוא 11 שנים. עם זאת, חשוב לציין שלא כל הנשאים של וריאנט בגן PSEN2 יחלו ודווח על נשאים שלו שהיו אסימפטומטיים גם לאחר גיל 80. ב-20%-40% מהמקרים אין סיבה גנטית ידועה למחלת EOFAD. יתכן שהסיבה לכך היא חפיפה בין המאפיינים הקליניים של אלצהיימר ודמנציה פרונטו-טמפורלית שקשורה לווריאנטים בגנים אחרים.
אבחון גנטי מולקולרי יכול להיעשות על ידי פאנל רב גני הממוקד בגנים הקשורים לאלצהיימר וגנים נוספים הרלוונטיים לאבחנה המבדלת או באמצעות אפיון גנומי מקיף, שנעשה על ידי ריצוף אקסום (WES) - ריצוף של כל מקטעי הדנ"א המקודדים לחלבונים - או בדיקת צ׳יפ גנטי מסוג exome array. בדיקות הממוקדות בגן או גנים מסוימים דורשות מהקלינאי לזהות תחילה מהם הגנים המעורבים במחלה בסבירות גבוהה על פי הסימנים הקליניים בעוד בדיקות גנומיות מקיפות לא. משום שיש חפיפה בין הסימנים והתסמינים של אלצהיימר ומחלות אחרות הקשורות בדמנציה נדיר מאוד שתתבצע בדיקה ממוקדת של גן יחיד ולכן נעשה שימוש בפאנל רב-גני.
השיטות בהן נעשה שימוש בפאנל רב-גני כוללות ריצוף, אנליזת מחיקות או הכפלות של הגנים הנבדקים ו/או בדיקות נוספות שאינן כוללות ריצוף. ריצוף נועד לזהות כמה סוגים של פגמים גנטיים: מקרים שבהם החלפת בסיס אחד בדנ"א הובילה להחלפת חומצת אמינו ברצף של החלבון (missense), מקרים שבהם החלפת בסיס אחד בדנ"א הובילה ליצירת קודון עצירה באמצע הגן - מה שגורם להפסקת תרגום החלבון בטרם הושלם (nonsense), שינויים בגן הפוגעים בעיבוד של מולקולת הרנ"א המשועתקת ממנו (splice site variants) וכן מחיקות ותוספות קטנות ברצף הגן. בדרך כלל, אם הריצוף לא מזהה את הפגם הגנטי מבצעים אנליזת מחיקות והכפלות על מנת לזהות מחיקות גדולות של אקסון (מקטע מקודד יחיד) מתוך גן או מחיקה או הכפלה של גן שלם.
פאנל רב-גני בחשד למחלת האלצהיימר כולל את הגן APOE ובייחוד מתבצעת אנליזה וניתוח שמטרתו לאתר את וריאנט e4. כמו כן, הפאנל מכיל את שלושת הגנים APP, PSEN1 ו-PSEN2 הקשורים למחלת אלצהיימר של הגיל הצעיר (EOFAD). יתרונה של בדיקה זו הוא שמצד אחד יש סבירות גבוהה שהיא אכן תזהה את הגורם הגנטי למחלה מבין המחלות המתאימות לסימנים ומצד שני, בניגוד לאפיון גנומי מקיף (המכיל מידע גנטי על אלפי השינויים הקיימים בדנ"א של כל אדם), יש פחות ממצאים שמשמעותם לא מובנת או לא מסבירה את המחלה. Susceptibility genes כאמור אינם גורמים לאלצהיימר אלא רק מגבירים מעט את הסיכון ולכן הם לא נכללים בבדיקה זו. לעתים מעבדות מציעות פאנל רב-גני רחב יותר של מחלות נוירודגנרטיביות (ניוון מוחי) והוא מכיל גנים הקשורים לאלצהיימר ולמחלות באבחנה המבדלת כמו פרקינסון, דמנציה פרונטו-טמפורלית (FTD), ALS ומחלות הקשורות לחלבון פריון. כיוון שלעתים קרובות האבחנה באלצהיימר רק משוערת ניתן להשתמש בפאנל רחב יותר מהסוג הנ״ל.
אפיון גנומי מקיף לא דורש מהקלינאי לשער איזה גן מעורב במחלה. שוקלים אפיון גנומי מקיף אם פאנל רב-גני לא העלה גורם גנטי אפשרי למחלה. ריצוף אקסום (WES) משמש לעתים הקרובות ביותר וניתן לרצף גם את כלל הגנום (WGS). אם ריצוף אקסום לא העלה גם הוא את הסיבה הגנטית למחלה ניתן לבצע בדיקת צ׳יפ גנטי מסוג exome array. בדיקה זו יכולה לזהות מחיקה או הכפלה של מספר אקסונים שלא מזוהה על ידי בדיקת הריצוף הרגילה.
האבחנה המבדלת של מחלת אלצהיימר כוללת שתי קבוצות עיקריות של מצבים רפואיים. הראשונה, היא מצבי ירידה קוגניטיבית שניתן לטפל בהם וכוללים למשל: דיכאון קליני, הרעלת סמים כרונית, זיהום כרוני במערכת העצבים המרכזית (CNS), הפרעות בבלוטת התריס, חוסרים תזונתיים בוויטמינים (בעיקר B12 ותיאמין - B1), דלקת בכלי הדם במערכת העצבים המרכזית ((CNS angiitis ומיימת ראש (הידרוצפלוס) בלחץ תקין. בדיקות דימות כמו CT ו-MRI יכולות לזהות חלק מהגורמים החלופיים לדמנציה, כולל ניאופלזמה (גידול של תאים הצומחים בקצב מהיר ולא מבוקר), מיימת ראש ומחלות כלי דם במוח.
הקבוצה השנייה של מצבים רפואיים באבחנה המבדלת של אלצהיימר היא מחלות ניווניות אחרות הקשורות לדמנציה. קטגוריה זו כוללת: דמנציה פרונטוטמפורלית (FTD) – הדמנציה השנייה בשכיחותה לאחר אלצהיימר, מחלת פיק, מחלת פרקינסון, דמנציה עם גופיפי לואי (LBD), מחלת קרויצפלד-יעקב (מחלה של חלבון פריון) ו-CADASIL (מחלה תורשתית נדירה הגורמת לשבץ מוחי).
טיפול בשוטף
האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה (AAN) פרסמה בשנת 2018 קווים מנחים לטיפול בנבדקים שזוהתה אצלם פגיעה קוגניטיבית קלה (MCI) ומצויים בסיכון מוגבר לפתח דמנציה. עדיין לא קיים טיפול שיכול להביא להחלמה או הפסקה מוחלטת של ההידרדרות ברוב מוחלט של החולים. על קלינאים לזהות במטופליהם גורמי סיכון לדמנציה שניתנים לשינוי, לבצע הערכה קלינית של ליקויים תפקודיים ולטפל בתסמינים התנהגותיים ונוירו-פסיכיאטריים. הטיפול בתסמינים התנהגותיים ונוירו-פסיכיאטריים יכול להיות על ידי תרופות והתערבויות שאינן תרופתיות. יש לעקוב לאורך זמן אחר המצב הקוגניטיבי של חולים עם MCI. אצל מטופלים עם MCI, ככל שניתן, יש להפסיק את הטיפול בתרופות שידוע לגביהן כי הן פוגעות במצב הקוגניטיבי.
הטיפול התרופתי העיקרי שהיה מקובל עבור ביטויי המחלה של אלצהיימר הוא מעכבי כולין-אסטרז ומחקרים הראו שטיפול זה מועיל לחולים בטווח הקצר (3 או 6 חודשים). לתרופות אלו יעילות סימפטומטית מתונה בחולים הסובלים ממחלת אלצהיימר. עם זאת, במקרה של מטופלים עם פגיעה קוגניטיבית קלה שבסיכון לפתח דמנציה, בקווים המנחים העדכניים של ה-AAN נכתב כי מחקרים של מעכבי כולין-אסטרז לא הראו תוצאות קוגניטיביות טובות יותר או הפחתה בהתקדמות של חולים מ-MCI לדמנציה. ההמלצה לרופאים היא לייעץ למטופל ומשפחתו שאין תרופות או תוספי תזונה שמוכח לגביהם שהם מביאים לשיפור במצב הקוגניטיבי במקרים של MCI ושאין תרופה המאושרת על ידי ה-FDA למטרה זו. רופאים יכולים לבחור שלא להציע למטופליהם כולין-אסטרז ואם הם עושים זאת עליהם תחילה לציין שאין ראיות אמפיריות ליעילות של טיפול זה ב-MCI.
יש לסייע למטופלים המעוניינים בטיפול תרופתי לפנות למרכזים רפואיים וארגונים שיכולים לשלבם בניסויים קליניים של טיפולים חדשים בפיתוח. על קלינאים לדון עם מטופלי MCI על האבחנה, הפרוגנוזה, תכנון לטווח ארוך, היעדר תרופות שיעילותן מוכחת מחקרית וכן על האפשרות לבצע בדיקות לזיהוי סמנים (ביומרקרים) למחלות הדמנציה השונות אצלם ואצל בני משפחתם.
הנחיות ההסתדרות הרפואית לטיפול בדמנציה ומניעתה משנת 2023 מזכירות טיפולים נוספים. מעכב NMDA או ממנטין, מיועד לטיפול במחלת אלצהיימר בדרגת חומרה בינונית-קשה. ניתן לתת טיפול זה בשילוב עם מעכבי כולין-אסטרז (טיפול קומבינציה). בשנים האחרונות, הצטרפו לסל הטיפולים באלצהיימר טיפולים אימונותרפיים חדשים שלראשונה מטפלים באחת הסיבות למחלת האלצהיימר – הצטברות פלאקים של בטא-עמילואיד - ולא רק בביטויי המחלה. תרופות אלו הן נוגדנים חד-שבטיים שמפחיתים באופן ממוקד הצטברות של משקעי עמילואיד-בטא. התרופה הראשונה שאושרה על ידי ה-FDA בשנת 2023 היא lecanemab עבור שלבים מוקדמים של אלצהיימר שבהם ישנה פגיעה קוגניטיבית קלה (MCI). תרופה זו הצליחה לעכב את ההידרדרות הקוגניטיבית בניסוי שכלל 18 חודשי טיפול וכיום היא מאושרת לשימוש גם בישראל. בשנת 2024 אישר ה-FDA תרופה נוספת לשלבים המוקדמים של המחלה בשם donanemab.
על פי הנחיות ההסתדרות הרפואית, ישנן גם תרופות מרשם ותוספי מזון שהראו במחקרים תוצאות שונות ובחלק מהמחקרים בלבד הראו יעילות מתונה, אלו הם מיצוי מעלי צמח הגינקו בילובה ופוספוטידיל-סרין. בישראל רשום התכשיר 761-Egb צרבונין, תמצית מדודה של עלי הצמח גינקו בילובה, כתרופת מרשם, למצבים של ירידה קוגניטיבית במבוגרים והוא הראה בחלק מהמחקרים יעילות מתונה בהקלה על תסמינים התנהגותיים וקוגניטיביים במבוגרים עם ירידה קוגניטיבית. פוספטידיל-סרין משווק בישראל כתוסף תזונה. נבדק במספר מחקרים במבוגרים עם תלונות קוגניטיביות, בנבדקים עם ירידה קוגניטיבית קלה ובאלו אשר אובחנו עם דמנציה. בחלק מהמחקרים נמצא שיפור קל בביצועים במבחנים קוגניטיביים ובתפקודי יום-יום.
על פי הנחיות ה-AAN ניתן להציע לאנשים עם MCI התערבויות שאינן תרופתיות. מומלץ להם לבצע אימון גופני באופן תדיר (פעמיים בשבוע) ומחקרים מראים כי אימון גופני לאורך 6 חודשים ככל הנראה ישפר את המדדים הקוגניטיביים. כמו כן, ניתן להציע לאנשים עם MCI אימון מוחי בשיטות שונות, על מנת לתרגל אזורים ומשימות מסוימות במוח וכך לשמר ולחזק את היכולות הקוגניטיביות הקיימות. מחקרים מראים כי ייתכן שאימון מוחי ישפר את המדדים הקוגניטיביים. יש לציין כי ברבים מהמחקרים שנעשו עד היום הוא ניתן בשילוב תרופות.
טיפול בסטימולציה קוגניטיבית (CST) הוא טיפול נפוץ ברחבי העולם לאנשים עם דמנציה והוא מציע מגוון של פעילויות מהנות המגרות את החשיבה, הריכוז והזיכרון, לרוב במסגרת חברתית של קבוצה קטנה. הטיפול יכול לכולל מגוון פעילויות, כגון משחקים, דיונים, פתרון חידות, שימוש במוזיקה ואומנות ועוד. שיטה זו נבדלת מאימון או שיקום מוחי בכך שהיא רחבה יותר ואינה ממוקדת באזור או משימה מסוימים וכן היא נבדלת ברכיב החברתי שלה. מטרתה של השיטה היא שיפור באיכות החיים ומצב הרוח לצד שיפור קוגניטיבי.
סקירה משנת 2023 מצאה כי ישנן עדויות מחקריות ברמת סמך בינונית לפיהן הושג שיפור מסוים במצב הקוגניטיבי בעקבות טיפול בסטימולציה קוגניטיבית. כמו כן, המטופלים והמטפלים בהם דיווחו על שיפור קל באיכות החיים. נמצאו ראיות ברמת סמך גבוהה לשיפור ביכולות תקשורת ויכולות חברתיות של המטופל בבדיקה על ידי איש צוות. כמו כן נמצא שיפור קל בפעולות היומיום, דיווח של המטופל על דיכאון ושיפור בחרדה ומדדים התנהגותיים כלליים. באשר למטפלים באדם עם דמנציה נמצאו ראיות ברמת סמך בינונית לכך שהטיפול לא שינה את מצב הרוח או החרדה של המטפלים. לא נמצא הבדל ביעילות הטיפול בין אם הוא ניתן בקבוצה או באופן פרטי, בקהילה או בבית אבות וגם לא לפי מספר המפגשים הקבוצתיים הכולל. עם זאת, נמצא כי השיפור הקוגניטיבי רב יותר ככל שהמפגשים הקבוצתיים תכופים יותר ועדיף לקיים את הפגישות פעמיים בשבוע או יותר ביחס לפעם בשבוע. כמו כן, הטיפול יעיל יותר כאשר מתחילים אותו כשהדמנציה עדיין קלה ולפני שהתקדמה לרמת חומרה בינונית.
סיכון גנטי לבני משפחה
במקרה של מחלת אלצהיימר לא משפחתית (ללא היסטוריה משפחתית של חולים נוספים) בגיל מבוגר (late-onset nonfamilial AD), קרובי משפחת החולה מצויים עדיין בסיכון מוגבר לחלות גם הם באלצהיימר. הסיכון של קרובי משפחה מדרגה ראשונה לחלות לאורך חייהם הוא בין פי שניים לפי שלושה מבאוכלוסייה הכללית, בערך 27% לעומת 10.4%. מחקר משנת 2005 מצא כי ככל שהמחלה הופיעה מאוחר יותר אצל החולה, הסיכון של קרובי משפחתו לחלות גם כן יורד.
במקרה של מחלת אלצהיימר משפחתית (שלושה או יותר חולי אלצהיימר באותה משפחה) שמתפרצת בגיל מאוחר (LOFAD) הסיכון של קרובי משפחה מדרגה ראשונה לחולה הוא 15%-25%, בערך פי 2-1.5 מבאוכלוסייה הכללית. כאשר שני ההורים חלו באלצהיימר, הסיכון של ילדיהם לחלות גבוה לפחות פי שניים מבאוכלוסייה הכללית.
מחלת אלצהיימר משפחתית המתפרצת בגיל צעיר (EOFAD) יכולה להיגרם מפגם באחד הגנים PSEN1, PSEN2 ו-APP. במקרים אלו היא עוברת בתורשה אוטוזומלית דומיננטית, כלומר מספיק וריאנט מחולל מחלה באחד העותקים של גנים אלו על מנת לגרום למחלה. עם זאת, החדירות של המחלה לא מלאה והיא משתנה בין הגנים השונים. חדירות היא שיעור האנשים שיחלו מבין אלו שנושאים את הפגם הגנטי והיא מלאה (100%) עבור הגנים PSEN1 ו-APP, אך חלקית עבור הגן PSEN2.
רוב החולים המאובחנים ב-EOFAD כתוצאה מפגם באחד משלושת הגנים הנ״ל הם ילדים להורה חולה אלצהיימר. כיוון שהמחלה מתפרצת בגיל צעיר ומהלכה מהיר, ההורה החולה לרוב כבר אינו בין החיים בעת האבחנה של ילדיו. עם זאת, לעתים אף אחד מההורים לא מאובחן עם מחלת אלצהיימר אבל אחד מקרובי המשפחה מדרגה שנייה אובחן עם EOFAD. במקרים כאלו מניחים שההורים של החולה גם כן נושאים את הווריאנט מחולל המחלה העובר במשפחה אך אינם חולים משום שחדירותו לא מלאה.
תיאורטית אדם יכול לפתח EOFAD כתוצאה מוריאנט מחולל מחלה חדש (דה-נובו) שהופיע אצלו לראשונה במשפחה ואולם מקרה כזה לא תועד עד כה. יש לשים לב כי ההיסטוריה הרפואית של חלק מהחולים עלולה להיראות שלילית (היעדר בן משפחה חולה נוסף) בשל אי-אבחון של קרובי משפחה חולים, מוות שלהם בטרם אובחנו או חדירות חלקית של המחלה. לפיכך, יש צורך בביצוע בדיקה גנטית מולקולרית להורים של חולה על מנת לאשר היסטוריה משפחתית שלילית.
כאשר אחד ההורים הוא נשא של עותק אחד של וריאנט מחולל מחלה בגנים PSEN1, PSEN2 או APP הסיכון של כל צאצא לרשת את הווריאנט הוא 50%. אח של חולה ב-EOFAD מצוי בסיכון מוגבר לחלות גם אם וריאנט מחולל מחלה לא זוהה אצל אף אחד מהוריהם, בשל האפשרות של חדירות מופחתת או אי-אבחון של המחלה אצל ההורים.
ניתן לבצע בדיקה גנטית מולקולרית של הגנים APP, PSEN1 ו-PSEN2 אצל אדם אסימפטומטי המצוי בסיכון בשל ההיסטוריה המשפחתית שלו (זיהוי וריאנט מחולל מחלה אצל קרוב משפחה), על מנת לקבוע האם הוא נושא את הגנים ומצוי בסיכון מוגבר לפתח EOFAD. בדיקה זו היא בדיקה מנבאת ולא מאבחנת. לתוצאה חיובית בבדיקה יכולות להיות השפעות סוציו-אקונומיות וכן על המעקב הרפואי של הנבדק לאורך זמן ויש לדון בהשפעות אלו לפני ביצוע הבדיקה. כמו כן על קלינאי להסביר לנבדק את המגבלות של בדיקה מנבאת. מומלץ להציע בדיקה גנטית מולקולרית לקרוב משפחה של חולה שמציג סימפטומים המחשידים באלצהיימר.
באשר לקרובי משפחה של חולה שזוהה אצלו וריאנט מחולל מחלה הגורם ל-EOFAD והם מתחת לגיל 18 ואסימפטומטיים, ההמלצה היא לא לבצע בדיקה גנטית. זאת שכן, נוכח אפשרויות הטיפול הקיימות כיום, לניבוי המוקדם לא תהיה השפעה מועילה על התחלואה והתמותה שלהם. כמו כן, בדיקה מנבאת בגילאים אלו שוללת את האוטונומיה של הילד, מבלי שיש בה תועלת. יתר על כן, קיים חשש מהשפעות שליליות שיכולות להיות למידע זה על הדינמיקה המשפחתית, אפליה, סטיגמה וחרדה שהמידע הזה יעורר בילד.
בדיקה גנטית של APOE לא נחשבת כבעלת משמעות רבה בניבוי מחלת אלצהיימר, כפי שפורט בפרק האבחנה של ערך זה. לנשאיות של שני וריאנטים e4 בגן יש סיכון של 40%-45% לפתח אלצהיימר עד גיל 75 לעומת 10%-15% באוכלוסייה הכללית. לנשאים זכרים של שני וריאנטים e4 בגן יש סיכון של 25%-30% לפתח אלצהיימר עד גיל 80. עבור אנשים עם עותק אחד של וריאנט e4 ועותק שני של וריאנט e3 הסיכון לפתח אלצהיימר הוא 15%-25% וגיל המחלה מאוחר יותר, כך שגיל השיא להתפרצות המחלה בחולים אלו הוא בשנות ה-80 לחיים.
