פרס עידוד היצירה

פרס עידוד היצירה, על שמו של פרופסור עפר לידר הוא תולדה של חבירה בין ידידיו ומוקיריו במכון ויצמן למדע לבין יוצרים, אמנים, הוגים ואנשי ספרות. פרס עידוד היצירה יוקדש השנה בתחום הספרות, לשירה או סיפור קצר, בשפה העברית. אינו כולל ספרות ילדים.

מכון ויצמן במסגרת מפעל "שירת המדע" יעניק פרס לכותבים שעיסוקם במדעי הטבע, הרפואה, ההנדסה והמדעים המדויקים, בתחום השירה או סיפור קצר. על המועמדים להיות בעלי תואר שני ומעלה, לרבות תלמידי תואר שני ותלמידי רפואה מן השנה הרביעית ואילך, וכל בעלי תואר שני שמעורבים במחקר במדעים המדויקים ובמדעי הטבע וכן תואר שני במדעים נוספים עם עיסוק מתועד במחקר מדעי (כפוף לאישור וועדת חריגים).

יחולקו 3 פרסים לשלוש יצירות נבחרות מן התחומים שהוצגו לעיל בהתאם לרמת היצירה ואיכותה, לפי שיקול דעתה של וועדת השיפוט. שלושת הפרסים יהיו בסכומים: 10,000 ₪, 5,000 ₪ ו- 3,000 ₪.

המועד האחרון להגשת היצירות ותולדות החיים לתחרות 2025 הוא 01.07.2025

טקס הענקת הפרסים, בו יוצגו היוצרים והיצירות יתקיים בערב שירת המדע על שם פרופ' עפר לידר, שיערך ביום חמישי 8.01.2026, י״ט  בטבת תשפ"ו (אנא סמנו ערב זה ביומניכם).

השנתון "שירת המדע", הכולל יצירות הזוכים בפרסים ובציון לשבח, נימוקי השופטים, הצגת הזוכים וכן דברי שירה, פרוזה, אומנות ומסה מאת אנשי ספרות ומדע הנוגעים בקשר שבין המדע ליצירה, יוצא לאור לקראת טקס חלוקת הפרסים.

תחרות שבה גם המפסידים – מנצחים / שולמית גלבוע

המכתב שהגיע למערכת היה שיגרתי, עשרות כמוהו מתקבלים כל שבוע, אוצרים חלום ולבטים שצומצמו בחשש למילים ספורות: "אני שולח לכם שיר /סיפור/מאמר... מקווה שתפרסמו אותו".

אני זוכרת שבהיתי בו דקות אחדות. הטקסט היה יוצא דופן, כתב היד פניני, והשיר שצורף איכותי. היה בו אותו שילוב חד-פעמי שגורם לקורא להאט לרגע את נשימתו. ומאחר שבכל עורך טמון, כנראה, גלגול מאופק של קולומבוס או לפחות של סר ליווינגסטון – היתה בי התרגשות זהירה.

"גילינו שם חדש". ארץ לא נודעת.

עֹפר תיאר במילים ספורות את מקצועו ואת מצבו. תמה לגבי ערך שיריו – ואני זוכרת שניסיתי לבלום את ההתרגשות ולבדוק היטב, האם הייתי מתפעמת מהשיר גם אם היו חתומים עליו עקרת בית או נער מתבגר ולא מדען ממכון ויצמן.

כך זה התחיל – 
ולדאבון הלב, גם הסתיים, וביותר ממובן אחד.

בין לבין עֹפר הוזמן למערכת (זיסי סתוי היה אז עורך המדור לספרות), שיריו פורסמו, והוא אף הספיק לכתוב לנו ביקורות אחדות על ספרים של אחרים.

במילים אחרות, אנחנו זכינו להכירו ולכן גם נדונונו להתאבל עליו כשהלך לעולמו.

גם המפגש הראשון חרוט בי היטב. האיש שישב מעברו השני של השולחן דיבר בנעימה רכה ועיניו שידרו טוב לב. העדינות, האצילות, הנעימות שהקרין, היו כה חריגות בישראליות העצבנית המוכרת, שאי אפשר היה שלא להעריכו, לחבבו מייד, ללא היסוס, כאילו זו ההתייחסות היחידה האפשרית, הטבעית, הנכונה, אליו.

****

ולעניין אחר. אני מתעבת תחרויות. עקרונית ועניינית.

אי אפשר שלא להפסיד בהן, גם אם זוכים.

ואין כוונתי למשמעות האקסיסטנציאלית, שבה כל בחירה היא אמירת "לא" לאלפי אפשרויות אחרות, אלא למשמעות הראשונית, הפשטנית משהו: כדי לזכות בפרס נדרש קונסנזוס, ולכן הזכייה נופלת בחלקו של מי שמסוגל לקלוע לטעמם של רבים, בעוד שהייחודי והמיוחד הוא בדרך כלל חריג, ונותר בצד.

ולא רק זאת. בתחרות, בכל תחרות (וכל פרס הוא תוצאה של תחרות כלשהי) יש וולגאריות של עריצות. דיקטטורה של הפלביים. מי שַׂמנוּ להחליט מה הטוב מכולם? במה השופטים מוסמכים יותר מאחרים לקבוע איכויות? הרי ברור לכל (אני מקווה) שהרכב ועדת השיפוט, כלומר טעמם של השופטים המסוימים, הוא שקובע את הזוכים המאושרים. ועדה שונה היתה מאמצת, יש להניח, מאושרים אחרים.

ובכלל, עצם ההתמודדות על איכות ספרותית גורמת לי חלחלה. האם איכות ניתנת למדידה? האם ההיסטוריה של התרבות לא לימדה אותנו שהאמת היא דווקא זו שניתנת להפרכה?

הרי כל סקירה היסטורית רטרוספקטיבית תלמד אותנו שדווקא השינויים והתמורות בקני המידה האמנותיים, אלה שנידונו בזמנם לקיתונות של בוז, הם שתרמו להתפתחות התרבות, הם שהקפיצו קדימה את חיי הרוח.

מסה רחבת היקף אפשר לכתוב על פגמיהן האונטולוגיים והחברתיים של תחרויות נושאות פרסים. ואפשר גם לחייך ולהסכים שאפשר להשתמש בהן כתמריץ. כך או כך, אני מניחה שתסכימו איתי שגם אם יעדן של התחרויות הוא עידוד או 'אפלייה מתקנת' – כשהן באות להכריז "מי הטוב ביותר" – הן עיוורות לחלוטין.

המשונה (והבלתי סביר בעליל) הוא שעל אף הדעות האלה מצאתי את עצמי משתפת פעולה בהתלהבות רבה בצוות ההיגוי ל'פרס עידוד היצירה בין מדענים לזכרו של עפר לידר'. ולא רק בגלל עפר. סליחה, כן בגלל עֹפר, קודם כל בגללו, אבל אחר כך משום שדרכו התוודעתי למשפחתו, למדענים שעבדו עימו, לאנשים שהכיר – והודות לכך התגלה לי זן 'נכחד' ומופלא של אנשים. חוקרים ומדענים שעוסקים במדעים מדויקים, במדעי הרפואה, הטבע והחיים, והם ספוגי תרבות ואהבת אדם. ואם יש סנטימנטליות במילים האלה אני מתנצלת, אך אי אפשר לי בלעדיהן.

אנשים שעל אף עבודתם התובענית הקדישו מזמנם להקמת מסגרת שתעודד אנשים אחרים לבטא את המיית נפשם. אנשים שהחליטו לעודד את האמנות לסוגיה בקרב אלה שנשבעו לכמת ולדייק ולהקפיד על "אובייקטיביות".

אמנות מטבעה היא חד פעמית, פורצת גבולות ופוליפונית, בעוד שהמדע אמון על בדיקה חוזרת ומסקנות מנוסחות בקפדנות לוגית. אבל אנשים אלה חשבו, ובצדק, שזהו פער מדומה ומיותר. הם ביקשו לממש את מה שנוטים לחשוב כבלתי אפשרי – שניתן לשלב בין כאוס אמנותי לדיוק המדעי.

לכן עיקרו של 'פרס עידוד היצירה בין מדענים' אינו התחרות עצמה או שמות הזוכים בה, אלא עיקרון-העל שאפשר וצריך אחרת. שאין ניגוד בין טכנולוגיה עתירת ידע לבין שירה, שמדען אמיתי הוא יוצר, ואמן אמיתי עורך ניסיונות מדויקים רבים במעבדתו הפרטית. שגם בעולם חומרני ודעתני יש מקום לסיפורי בדיון ואשליה, ושנפש האדם מורכבת יותר מכל סיווג.

אין זו תחרות במובן המקובל של המושג. הפרס הוא סמל, לפיד שיימסר מדי שנה בשנה, במעין מירוץ שליחים של אנשים מסוגו של עֹפר. תחרות שבה גם המפסידים מנצחים, כי עצם היותם אנשים כותבים, מציירים, מנגנים וכדומה – הוא כבר נצחון הרוח האנושית.

וכך, גם המדע וגם האמנות מרוויחים. לא עוד רק "חזק יותר, מהר יותר" ודומיהם, אלא "עמוק יותר ומרחף יותר, תהומי יותר וחלומי יותר".

עֹפר ניהל חיים של מאבק. הוא ניצח אותם בשירתו, הפסיד אותם למחלתו – אבל בסופו של דבר כולנו הרווחנו.

שולמית גלבוע, עורכת (2004 -2008) עורכת משנה (1984 -2003) של מוסף תרבות וספרות של "ידיעות אחרונות", חברת ועדת ההיגוי לפרס עידוד היצירה למדענים, וחברה בועדות שיפוט של "שירת המדע".