ביוגרפיה

פרופ' עׂפר לידר, חוקר תורת החיסון, נולד בטבריה ב- 7/1/55, בגר בירושלים. שירת בנח"ל ולחם במלחמת יוה"כ. תואר ראשון ושני בפקולטה לחקלאות. דוקטורט במכון ויצמן, פוסט דוקטורט בהרווארד וחזרה למכון ויצמן בו הקים את מעבדתו במחלקה לאימונולוגיה.

עׂפר, כאדם הומניסט ויצירתי, שילב תכונותיו אלה בתכונותיו כמדען חוקר ויצר גישה מדעית בעלת אופי חדשני, מקורי ופורץ גבולות, כעולה מתוך למעלה ממאה פרסומים שלו.
עׂפר פרסם שיריו בעיתונות ואף היה למבקר במוסף לספרות של ידיעות אחרונות.

עׂפר התמודד ונלחם במחלת הלוקמיה כל חייו הבוגרים. הוא לא נכנע, לא ויתר ולא נתן למחלתו לעצור את מהלך פעילותו ויצירתו בכל תחומי חייו. במקביל, גדל והתעצם כוחו היצירתי ופוריותו הן במדע והן בכתיבת שירה. אך עׂפר נפטר ויצירתו נקטעה באיבה.

לעׂפר היה עולם רגשי עשיר ורבגוני, אנליטי ורציונלי, נאיבי ומפוכח, צנוע, לא כוחני, עולם של מדע וספר, רגש וחשיבה. קסמו של עׂפר בהיותו רומנטיקן ואסתטיקן, בשילוב חיות, חיוניות ויצריות מאופקת. תמיר, גבעולי, נערי משהו באהבתו למוזיקת רוק ו'חולשתו' לספורט ובעיקר ל- NBA, כמו גם בהתייחסותו ללבושו ולהופעתו העדכנית, באנינותו ובהנאתו מאוכל ושתייה.

לעׂפר המשפחה הייתה עוגן משמעותי ורב חשיבות. כאבא היה בלתי אמצעי, מעודכן ומעורב בחייהן היומיומיים ותכניותיהן של שלוש בנותיו. כבעל, התקיים קשר מרתק ומפעים של אהבה, הערכה, תמיכה והתאמה הדדית עם אסנת, האישה שאיתו במלוא מובן המילה.

הבית של עׂפר ואסנת תמיד פתוח לאינספור חברים, תקליטור חדש מתנגן, מדברים על ספר חדש, נהנים מאוכל שעׂפר בישל, אוהבים אותם ונאהבים על ידם. יחסיו של עׂפר עם אלה שסבבוהו והעריצוהו מאופיינים במגע עשיר וקרוב. כשם שהתעמק בעולמו הפנימי, היה קשוב לעולמו של הזולת.
כך נהג גם כלפי תלמידיו, להם שימש מורה, אב וחבר.

עׂפר בשירו "חליפות קרועות כיסים" כותב:
"קוסם לי מי שעל מפיות נייר, בבית קפה
מוקף קהל המרחיק מבטו לצדדים
כותב שירים בחטף...
...קוסם לי מי, שכך ישוב
לחרוט את שברי חלומו על מפיות נייר צחורות".

"שירת חייו" נועד לקיים ולהמשיך את מורשתו הרוחנית של עׂפר, לעודד מדענים כמוהו, ליצור ולשמור את הקסם שבמילה הכתובה ולהעצים את הקשר מדע - רוח, שיוסיף ויתפתח ולא ידום.

פרופ' עׂפר לידר - נפטר בקיץ 2004 והוא בן 49.
הותיר אחריו את כולנו, אסנת, אהבת נעוריו, בנותיו: ענבל, עדי וליהי, הוריו, שתי אחיותיו, תלמידיו, עמיתיו וחבריו הרבים, הלומי צער וכאב, חסרים אותו.